מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#18 - שתיים בלילה

נכתב: 10.7.23

שוחזר: 15.8.23

פורסם: 18.8.23

שתיים בלילה. השעון המעורר מצלצל. אני משתיק אותו מיד, לפני שמישהו אחר יתעורר. אני צריך עוד רגע קצר כדי להתעורר לגמרי. ישנתי רק שעתיים, אבל אני יודע שאני לא אוכל לחזור לישון. אני יוצא מהחדר בדממה, מחכה רגע כדי לוודא שאין אף אחד ער, ואז נכנס על קצות האצבעות למטבח, לוקח משם את הטלפון וחוזר לחדר, הכל בדממה מוחלטת. אני עייף ורק רוצה לישון, אבל אני לא יכול. יש דברים יותר חשובים משעות השינה שלי. יש דברים שיותר חשובים ממני. אז במקום לחזור לישון, אני נכנס לאפליקציית השיחות ומחייג את המספר המוכר. השעה מאוחרת, אבל לאחר רגע קצר של חרדות, אתה עונה. "היי", ואני יודע שאני כבר לא אחזור לישון.

ארבע לפנות בוקר. אנחנו בשיחה, אבל כבר שעה וחצי שלא אמרת מילה. אני לא יודע מה איתך. אני לא יודע אם אתה שומע אותי. למען האמת, אני לא יודע אם אתה חי בכלל. אבל אני ממשיך לדבר לטלפון, אומר כל דבר שיוכל אולי לעזור. מדבר לקו דומם, ללא כל תגובה. בלי לדעת מה יעזור. בלי לדעת אם משהו יעזור. בלי שיש לי שום מושג מה קורה. אבל אם יש סיכוי כלשהו שאני עוזר, אז אני חייב להמשיך לנסות. אני מקפיד לדבר בשקט, כי אני יודע טוב מאוד שלא יהיה לי שום תירוץ אם יתפסו אותי מדבר בטלפון בכאלה שעות. אבל אני ממשיך לדבר, למרות שאין שום תגובה מצדך.

שש בבוקר. עוד פחות משעה אני כבר צריך לצאת מהבית. היום מתחיל מחנה הקיץ שבהתחלה כל כך התרגשתי לקראתו, ואז גרמת לי לשנוא את עצמי על כך שאני יוצא אליו. אני כבר ער לגמרי, אבל עדיין עייף מאוד. לא מפתיע, לאור העובדה שישנתי שעתיים. אני צריך לסיים את השיחה עכשיו כדי להספיק להתארגן למחנה. לפחות עכשיו חזרת לדבר טיפה. אני אומר לך שאני צריך ללכת, ואתה מגיב כרגיל, "אוקי... מה שתגיד.... ביי..." אני שואל את עצמי אם אתה מודע בכלל לעובדה שקמתי ארבע שעות לפני הזמן רק כדי להיות שם בשבילך, או אם אכפת לך, אבל אין לי את הזמן או הכוחות הנפשיים כדי לריב איתך. אני מסיים את השיחה ונאבק כדי לקום מהמיטה ליום חדש.