מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#22 - הנערה הזו

נכתב ב: 3.8.23

פורסם ב: 21.9.23

הערה: כתבתי את הקטע הזה בתור קטע כתיבה בפני עצמו, ובזמן האחרון התחלתי לכתוב לו גם המשך שאולי אני אפרסם פה בעתיד. אני אשמח לשמוע דעות על הקטע הזה גם בתור קטע בפני עצמו, וגם בתור פתיחה של סיפור.

המסדרון היה חשוך וריק באופן יוצא דופן, יחסית לשעה המוקדמת. פסעתי במהירות, לא מקדיש תשומת לב לסביבה, עד ששמעתי קול מאחוריי. "אלק," היה נדמה לי שנאמר. כמעט הסתובבתי לבדוק את מקור הקול, אבל הנחתי שלא זיהיתי נכון את המילה. הרי אין אף אחד במקום הזה שמכיר אותי בשם הזה. הגברתי את מהירות הצעידה שלי ואז נשמע אותו קול שוב, ברור יותר וקרוב יותר, והפעם לא היה לי ספק מה נאמר, "אלק." הסתובבתי מיד אל מקור הקול. זו הייתה נערה שלא נראתה מבוגרת ממני בהרבה, בת שבע עשרה או שמונה עשרה. גובה ממוצע, רזה, לבושה בחולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים. השיער שלה היה חום ונאסף בזנב סוס. היא נראתה בדיוק כמו כל אחד אחר במקום הזה, ונבלעה ברקע באופן מושלם. "אלק," היא אמרה את שמי בשלישית. כעת, כשתשומת ליבי הופנתה אליה, קולה לא היה יותר מלחישה. "מה?" שאלתי, מבולבל ומפוחד. היא לא ביזבזה זמן על היכרות או הסברים, "אתה חייב לבוא איתי." היא אמרה, "הם עושים טיהור נוסף." המילים האלו ריקנו את כל האוויר מהריאות שלי, את כל המחשבות מהמוח שלי. רק מילה אחת הידהדה בראשי שוב ושוב, לא. לא. לא. לא. לא. "לא-" נאבקתי בהלם ובפחד כדי לדבר, "לא יכול להיות. לא שוב. כבר עברו שנתיים מאז הפעם האחרונ-" "וזה קורה שוב." קולה היה קר, כמו נשזרה בו פלדה, "אם אתה רוצה לשרוד, אתה חייב לבוא איתי למקום בטוח. עכשיו." "מי את בכלל?" שאלתי, כלל לא נלהב מהרעיון ללכת עם נערה זרה שמכירה את השם האמיתי שלי, "לאן את רוצה לקחת אותי?" "אין לנו זמן להסברים." היא החלה לאבד את סבלנותה, "איבדנו כבר מספיק אנשים, אבל אם לא תשתף איתי פעולה, לא תישאר לי ברירה מלבד לחזור עוד כמה ימים כדי לאסוף את השרידים המדממים שלך." כנגד רצוני, המילים שלה הציפו בתוך ראשי תמונה שנאבקתי לשכוח. דם, דם זולג על הרצפה, דם מכסה גופות חתוכות, גופות של ילדים שכל פשעם היה להימצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון... וכמו כדי להוסיף על זה, נשמעו לפתע קולות שזיהיתי היטב. אלו היו צרחות, צרחות של פחד וכאב טהורים שהקפיאו את הדם הזולג בעורקיי. גם הנערה שמעה אותן, ונדמה שהן חיסלו כל טיפת סבלנות שעוד נותרה בה. היא אחזה בכוח בזרועי. ציפורניה המושלמות, הצבועות בתכלת, ננעצו בכוח בבשרי. "תסתכל עליי." היא ציוותה. צייתי לה. עיניה היו חומות בהירות, והאור השתקף בהן. "על מי אתה מעדיף לסמוך, עליי או עליהם?" כשהיא הציגה את המצב בצורה כזו, לא נותרה בי טיפת ספק. "אני איתך." אמרתי. ללא מילה נוספת, היא הידקה את אחיזתה בידיי ומשכה אותי בריצה אל תוך המסדרון האפלולי.