מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#31 - ים

נכתב ב: 3.7.23

פורסם ב: 30.10.23

עומד על שפת הים.

הסנדלים מלאות בחול.

ממש על קו המים.

מביט אל האופק. המים באיזור החוף עכורים מרוב החול המתערבל בהם, אך ככל שהם מתרחקים הם נהיים צלולים יותר. את הצבע הבוצי מחליפים גווני כחול וירוק. המים שקופים, כמובן. צבעם היפהפה אינו אלא השתקפות של השמיים, אשלייה. הרבה דברים יפים הם רק אשליות, הוא חושב לעצמו. אבל זה לא מונע מהם להיות יפהפיים.

הוא צופה בגלים נוצרים, צוברים עוד ועוד מים וגובה, ואז מגיעים לנקודת השיא ונשברים לקצף לבן, מנסים להגיע כמה שיותר רחוק לפני שיתפוגגו. הוא צופה בהם, גל אחר גל. מתרומם, צובר גובה, מתרסק, הקצף הלבן מנסה להגיע כמה שיותר רחוק בעודו גווע ואז נספג בחול. הגלים מתנפצים על רגליו, אך הוא רק צועד קדימה.

מאז שהוא היה ילד, הגלים תמיד הרגיעו אותו. יש בהם משהו מהפנט, מרגיע. יש משהו מרגיע בלהסתכל איך גל אחר גל נוצר וגל אחר גל נשבר על החוף. יש משהו מרגיע בחזרתיות הזאת. יש משהו מרגיע בתחושת הגלים הנשברים על רגליו.

הוא שקוע במחשבות. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על מה שקרה. כלומר, בסוף שום דבר לא באמת קרה. אבל זאת הייתה תזכורת כואבת לכמה שהכל זמני. לכמה שכל דבר חשוב יכול להיאבד תוך רגע. לכמה שהוא חסר סיכוי כנגד כל העולם הזה. זאת הייתה הצצה למציאות מקבילה, אז זה מה שאתה רוצה? היית מעדיף שזה יקרה? תהיה מסוגל להתמודד עם זה?

כמובן, זה התברר ככלום בסוף. והוא היה חייב להיות בסדר, כמו תמיד. הוא היה חייב לנשום עמוק ולקחת אחריות ולא לקחת ללב. להיות האחד החזק והיציב, להיות האחד שלא נפגע בעצמו אף פעם. להיות בסדר.

אבל כשהוא בוהה באופק בעוד הגלים מתנפצים על רגליו, הוא אינו מסוגל שלא לחשוב על זה. הוא מתחיל לזמזם את אותו שיר מוכר, "...But you'll never really know how it feels until it happens to you"

הוא מסתכל על עוד גל גדול נוצר במרחק, מגיע לגובה שיא, ואז מתנפץ והקצף הלבן מנסה להגיע כמה שיותר רחוק לפני שייעלם תחת זרם המים. הרבה דברים מהחיים שלנו הם כמו הקצף הלבן הזה, לנסות רק להספיק כמה שיותר, להגיע כמה שיותר רחוק, לפני הסוף. לדעת שזה הרגע האחרון, ההזדמנות האחרונה, הדקה האחרונה, ולנסות להגיע הכי רחוק שאתה יכול לפני שהכל ייגמר. אולי בסופו של דבר, הכל בחיים זה בסופו של דבר רגע קצר שבו אתה רק מנסה להגיע כמה שיותר רחוק, בידיעה שעוד רגע תאבד הכל.

זכרונות טובים יותר מתחילים לעלות בראשו. הוא לא מנסה להדחיק אותם אך גם לא מקבל אותם בברכה. הוא כמו מתרה בהם, בואו, תנסו, תנסו להזכיר לי משהו טוב, תנסו להזכיר לי שלא הכל בעולם הוא כמו אתמול בלילה, תנסו לגרום לי להפסיק לדאוג, רק תנסו.

והם מנסים ולא מרפים. כמו הגלים. אחד אחר השני, מנסים הכי הרבה שהם יכולים באלפית השניה שמוקדש לכל זיכרון. ובסופו של דבר, הוא מחייך חיוך קטן אל מול הים. וברגע שהחל לחייך, הוא לא יכול להפסיק. הוא צוחק לעצמו משמחה אל מול המים, על כל הרגעים הקטנים, המילים הקטנות, הזכרונות הקטנים, שבסופו של דבר, מגיעים הרבה יותר רחוק מכל גל.

אולי הכל זמני, אולי הכל יכול להתפרק תוך שניות, אולי הוא יכול לאבד הכל. אולי יש לו רק רגע קצר, אבל כמו הגלים, הוא מתכוון להגיע ברגע הזה כמה שיותר רחוק.