מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#12 - הקול

נכתב ב: 3.8.23

פורסם ב: 3.8.23

"...אני מאוד מצטערת בשבילך." היא מסיימת את המשפט, ואני נותר קפוא במקומי, ללא יכולת לזוז או להוציא מילה. נדמה שהראש שלי מרוקן מלבד מילה אחת. לא. לא. לא. לא. לא. זה לא אמיתי. זה לא קורה. פשוט לא. אני מרגיש משהו רטוב על הלחי שלי, ורק אז שם לב שאלו דמעות. אני בוכה, מתייפח, כפי שלא בכיתי כבר שנים. והדמעות האלו משחררות את הכבלים הבלתי נראים שהגבילו את המחשבות שלי, את הדיבור שלי, את התנועות שלי. וזה הרגע שבו אני מבין שאם אני אאלץ להתמודד עם זה לבד, אני לא אחזיק מעמד.

"אני יכול... בבקשה... שיחה?" אני נאבק בדמעות כדי לבטא את המילים. היא מהנהנת ושולפת מהכיס טלפון, "כמובן," היא מושיטה לי אותו. אני אוחז אותו ומביט במסך, אבל אז נוכח שאין לי למי להתקשר. אין הרבה אנשים שאני זוכר את המספר שלהם בעל פה, וגם אלו שכן... מי יוכל לעזור לי בכלל? מי יבין את הכאב הזה? אני רוצה להתקשר אליה, לחברה הכי טובה שלי. אני זוכר כמובן את מספר הטלפון שלה בעל פה כבר שנים, ואכפת לה ממני... אבל אני יודע שהיא לא באמת תבין, ולא באמת תוכל לעזור. אני בוהה במסך לרגע ארוך, ואז, מבלי לשים לב, האצבעות שלי נעות ומקלידות במהירות מספר. רק כשהאצבע שלי מרחפת מעל "חייג," אני שם לב למי המספר הזה שייך. אחרי כל כך הרבה פעמים שחייגתי אותו, כמובן שאני כבר אכתוב אותו אפילו מבלי לחשוב. אבל אלוהים, זה הבן אדם היחיד בעולם שהבטחתי לעצמי בחיים לא לשמוע את הקול שלו שוב.

הבטחתי לעצמי להתרחק ממנו כמו מאש, ולעולם, לעולם, לעולם, לא ליצור איתו שום קשר. לא אחרי כל מה שקרה. כבר אז, באותו היום, הבטחתי לעצמי לעולם לא לשמוע את הקול שלו שוב.

אבל למרות ההבטחה הזאת, אני יודע שאם יש אדם אחד בעולם שיכול לעזור לי, זה הוא. כמובן, בהנחה שהוא לא ינתק את השיחה ברגע שישמע את הקול שלי. בהנחה שהוא לא רק יצחק על הכאב שלי. בהנחה חסרת בסיס ביותר, שעדיין נותר בו חלק קטנטן שאכפת לו ממני.

אבל אני חייב לנסות.

לפני שההיגיון יגבר עליי ולפני שאני אחשוב על מיליון ואחת סיבות למה זה הדבר הכי מטומטם שאני יכול לעשות, אני מתקשר.

הוא עונה כמעט מיד. "היי," למשמע הקול המוכר שלו, אותו הקול שהבטחתי לעצמי לא לשמוע שוב, אני כמעט מתפרק.

"היי..." קולי בקושי נשמע מבעד לדמעות, "זה אני."

"אתה." הוא אומר, ואני מתקשה לקבוע איזה רגש נשמע בקולו.

"אני מצטער," אני אומר, "אני יודע שאתה שונא אותי, אבל... אני צריך אותך. בבקשה."