מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#36 - תעזבי אותי בשקט

נכתב ב:4.11.23

פורסם ב: 30.12.23

הפלאפון שלו ניגן את השיר המוכר שמונה פעמים באותו בוקר. כשהוא בחר את השיר האהוב עליו בתור צילצול לשיחות, הוא חשב שזה רעיון טוב. אבל עכשיו זה התחיל לעלות לו על העצבים. בין הצילצולים, נשמעו גם הציפצופים המוכרים שהתריאו על הודעות חדשות. הוא אפילו לא טרח לבדוק אותם. החל מהשיחה השלישית, הוא השתיק את המכשיר ברגע שהצלצול התחיל. באחת מהפעמים, הוא בטעות השתיק שיחה מאח שלו בלי לשים לב. לא שזה משנה, בין כה וכה לא היה לו כוח לדבר עם אף אחד.

בשעות הצהריים המוקדמות, מספר השיחות שהוא לא ענה אליהן כבר הגיע לחמש עשרה. הוא הסתכן בהצצה חטופה על המסך, רק כדי להיווכח שיש לו שמונים ושלוש הודעות מאותו מספר. הוא לא היה צריך לפתוח אותן כדי לדעת מה נכתב בהן: אנחנו צריכים לדבר. תענה לי. בבקשה תדבר איתי. תפסיק לסנן. אתה לא יכול לעשות לי את זה. תדבר איתי. בבקשה.

לעזאזל.

בצלצול מספר תשע עשרה, הוא נשבר. במקום להשתיק את השיחה ולהמשיך להתעלם, הוא חרק שיניים ולחץ על הכפתור הירוק, נחוש לסיים עם זה כמה שיותר מוקדם. "מה?" אמר בלי הקדמות. מהצד השני השתררה שתיקה לפתע, כאילו היא לא האמינה שהוא יענה לה.

"אני-" נשמע לבסוף קול מהוסס של בחורה, "אנחנו צריכים לדבר."

הוא גילגל את עיניו, "לא אנחנו לא. מה שקרה קרה, ואין טעם להמשיך להתעסק בזה. אני המשכתי הלאה, תמשיכי גם את." קולו, חד וקר כקרח, עמד בניגוד גמור לקולה המהוסס ומלא הרגש.

"איך אתה יכול להגיד את זה?" היא שאלה בכאב, והוא שמע את הדמעות בקולה. לעזאזל, הוא לא סבל אנשים שמראים חולשה.

"אני יכול," הוא סינן, "עכשיו תשתקי ותעזבי אותי כבר. תתמודדי לבד עם המציאות. זה מה שכולנו עושים. תעזבי. אותי. בשקט." הוא הדגיש כל מילה, ואז ניתק לפני שהספיקה להגיב. היא לא התקשרה שוב, והוא נשם לרווחה. סוף כל סוף, היא מאחוריו. רק רוח רפאים מעברו, שלא תרדוף אותו עוד.

אבל הוא לא ידע שתוך דקות ספורות, היא תיהפך לרוח רפאים בשביל כל אחד שהכיר אותה אי פעם.