מתוך המחברת שלי \\ קטעי כתיבה

#44 - התקף חרדה

נכתב ב: 10.1.24

פורסם ב: 7.2.24

אזהרת טריגר: תיאור מפורט של התקף חרדה

רגליה מכות בקרקע במקצב קבוע. האוזניות צורחות שיר אל תוך אוזניה. שיערה מתנופף מאחוריה בצורה נטולת חן. היא רצה כאילו שפיותה תלויה בכך, ואולי זה אכן נכון. הרוח הקרה מקפיאה את פניה וכפות ידיה, אך שאר גופה לוהט ממאמץ הריצה. ריאותיה צורבות מהמחסור בחמצן, אבל היא רק מגבירה את קצב הריצה. השרשרת על צווארה מפריעה לה. היא לא הורידה אותה כבר שנתיים, אבל כעת כבר לא אכפת לה מדבר. היא תולשת את השרשרת מצווארה תוך כדי ריצה ומשליכה אותה הצידה. זו אשמתך, אומר הקול בראשה, זו אשמתך, נדמה שאומרת כל נגיעה של רגליה בקרקע, זו אשמתך זו אשמתך זו אשמתך זו אשמתך זו אשמתך. היא מנסה להגביר את עוצמת המוזיקה, להשקיט את הקולות האלו, אך ללא הועיל. הקול בא מתוך ראשה, ממקצב ליבה, כולא אותה בתוכו. לא נותר לה לאן לברוח. זו אשמתך. זו אשמתך. זו אשמתך. היא ממשיכה לרוץ, מנסה לברוח מהכל. אבל זהו כל העבר שלה. היא לא זוכרת דבר מלבד זה. זה יהיה כל העתיד שלה. זה חרוט על כל גופה. זה בתוך ראשה. זוהי המציאות היחידה.
הריח המוכר עוטף אותה לפתע, מרוקן את האוויר מריאותיה. נדמה שהכל סביבה מתפוגג. היא ממשיכה לרוץ, אבל מרגישה שרגליה קופאות במקומן. המוזיקה נדמית כמגיעה מפלנטה אחרת. אפילו הקולות בראשה משתתקים לרגע. אין שום דבר אחר, רק הריח המוכר עד כאב. והנה היא שוב שם, והכל קורה שוב, והריח... היא משעינה את כפות ידיה על ירכיה ומתכופפת קדימה. לא, לא, לא, לא, לא, היא ממלמלת לעצמה. היא לא מסוגלת לזוז עוד צעד. הריח שורף את ריאותיה, והיא לא מצליחה לנשום. המוזיקה ממשיכה להתנגן, אך היא לא שומעת אותה. היא לא יכולה לנשום. לא. היא לא יכולה. לא. לא. היא לא. בבקשה לא. לא לא לא לא לא. היא עומדת למות, מבזיקה בראשה המחשבה, היא עומדת להיחנק ולמות פה, לטבוע בתוך הריח האיום הזה... אני לא, היא ממלמלת לעצמה, אך אין במילותיה עוד תועלת. חלק קטן של המוח שלה מודע לעובדה שהיא שוכבת על הכביש ובוכה, מייחלת למות, אבל היא לא חושבת על זה. רק אותו הריח עוטף אותה, מעלים כל שביב מציאות, ולא מרפה.