My amor {2}

פרק 5- לקפוא

כבר בוקר אחרי, אחרי שהדפוק הזה העיף אותי מהחדר שלו. ״בוקר טוב, מאד.״ אמרתי לה. ״בוקר טוב.״ היא חייכה אלי חיוך חם. ״ג׳ון, אתה צריך להסיע אותי לצילומים.״ אמרתי לו כשהוא התיישב בסלון. ״אני יודע.״
״אז למה אתה מחכה? קום כבר.״ אמרתי לו. ״עכשיו? זה לא עוד שעתיים או משהו כזה?״ הוא שאל בבילבול. ״כן. אבל אתה צריך לעצור בקניון קודם.״ אמרתי.

״מתי הסכמתי לקחת אותך לקניון?״ הוא שאל. ״פשוט תקום.״ נאנחתי בייאוש והוא קם בגילגול עיניים.
התקדמתי ליציאה מהאחוזה, ״ביי, מאד!״ צעקתי כשיצאתי וג׳ון אחרי. ״ביי, לינה!״ שמעתי אותה צועקת לי גל ואני חייכתי. ג׳ון פתח את הנעילה של הרכב ונכנסתי לבפנים.

הנסיעה הייתה שקטה, אפילו לא רבנו.
הוא נסע ואני רק בהיתי בחלון.
״את מוכנה לצאת כבר? אני רוצה לסיים את היום הזה כמה שיותר מהר.״ קולו של ג׳ון קטע את מחשבותי.
לא השבתי, פשוט יצאתי מהרכב.

נכנסנו לקניון לאחר שג׳ון נעל את הרכב, וחיוך גדול עלה על פניי. ״אני בפאקינג גן עדן.״ אמרתי כשהבטתי בחנות הגדולה של ויקטוריה סיקרט, ובעוד חניות שמלות ואיפור. ״בואי נסיים עם זה כבר.״ קולו האדיש של ג׳ון נשמע לידי וגרם לי לגלגל עיניים. נכנסתי לחנות של ויקטוריה סיקרט -החנות האהובה עליי-.

״פאק,״ ג׳ון מילמל כשהוא סרק את החנות. טוב, את הבנות.
גילגלתי את עיניי ועשיתי סיבוב בחנות.
״אני אקח את זה..וזה..וזה..״ אמרתי, לוקחת הלבשות תחתונות. ״זה..מעניין.״ ג׳ון גיחך כשהוא מביט בידיים שלי שתופסות את ההלבשות תחתונות.
______
״יום סביר. כי, אם לא היית איתי, הוא היה מושלם.״ אמרתי לג׳ון כשיצאנו מסאפורה. הייתי בכל מיני חנויות.
כאלה שאני מכירה, כאלה שלא וכאלה שאני מכירה אבל לא הייתי בהן. ״כן, גם אני לא רציתי להיות פה.״ הוא אמר, מתעסק בטלפון שלו.

״טוב, לא אמרתי לך להיות איתי, אמרתי לך לקחת אותי—״ התכוונתי לסיים את דברי עם עקיצה, אך הבחנתי בבן אדם שעומד קצת רחוק אך לא רחוק ממני. ״סלינה?״
לא הגבתי, פשוט קפאתי שם והתבוננתי בבן אדם שבצד השני.

זה הוא?

דפיקות הלב שלי עלו ועלו. הנשימה שלי עצרה.

אני חייבת פאקינג לצאת מפה.

״סלינה?״ קולו של ג׳ון הדהד באוזניי וגרם לי לצאת מהטראנס שלי. ״מה?״ שאלתי, עדיין מביטה בבחור ההוא. ״את לגמרי קפאת פה.״ הוא אמר והביט בי.
הבחור שהיה מולי הסתובב כך שראיתי את כל פניו, ואז הבנתי שטעיתי בבן אדם. אז הרשתי לעצמי לסובב את המבט שלי לג׳ון.

״בוא נעוף מפה.״ אמרתי והתקדמתי ליציאה במהירות.
יצאנו מהקניון ונכנסנו לרכב.
הנסיעה הייתה שקטה, אני הייתי בטלפון ולא הפנתי את מבטי לג׳ון אפילו לא לשניה.
הגענו לאחוזה, לא ביזבזתי זמן וכבר נכנסתי לאחוזה, הולכת ישירות לחדר שלי באגף של מדלין.

נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת. ״לינה? הכל בסדר?״ קולה הרך של מדלין נשמע מעבר לדלת. ״כן, כן. הכל נפלא.״ אמרתי והכרחתי את עצמי לשמור על קול יציב.
״כשתרצי תדברי איתי, בסדר?״
״ברור.״ צעדיה התרחקו והרשתי לעצמי לפרצוף בבכי קל.

פתחתי את הטלפון שלי ולחצתי על האיש קשר שחשוב לי בעולם. ״הלו?״ שמחתי לשמוע את קולה שוב.
כן, לא עבר הרבה זמן, אבל אני הייתי חייבת לדבר איתה. ״סי?״ אמרתי את השם חיבה שלה בקול רועד מבכי. ״לינה? הכל בסדר? מי פגע בך?״ סייל ישר קפצה לשאול. ״אף אחד, באמת.״ אמרתי. ״אז למה את בוכה?״

״חשבתי שראיתי אותו וקפאתי. פאקינג קפאתי, סי.
וג׳ון היה ממש לידי.״ אמרתי לה בבכי. ״אותו?״ היא שאלה לא מבינה. ״אותו, סייל. תחשבי.״ אמרתי לה.
״פאק, אנטון?״ אנטון. החתיכת בן זונה הזה.
כשהיינו בתיכון, אנטון הציע לי לצאת והסכמתי.
בסוף הדייט הוא לקח אותי לסמטה, ואנס אותי.
לא סיפרתי לאף אחד חוץ מסייל. גם לא לאחים שלי.

פעם -לפני שנתיים- היה קורה לי מה שקרה לי בקניון,
אך זה הפסיק מזמן. ופתאום, לחוות את זה שוב, זה היה מפחיד. מאוד.
״כן, סייל.״ אישרתי. ״חשבתי שזה עבר. שאת כבר לא רואה אנשים ברחוב וחושבת שהם אנטון.״ היא אמרה.

״טוב, גם אני חשבתי ככה.״ אמרתי לה, משכתי באפי ונשימותי נהיו כבדות יותר.
״תהיי חזקה, סלינה. זה לא אמיתי. הכל בסדר.״ היא אמרה וגרמה לנשימות שלי להתייצב שוב. ״את לא מבינה, סייל. זה לא היה כמו תמיד. זה היה אחר, מפחיד יותר.״ אמרתי. ״הכל יהיה בסדר, סלינה.״ היא אמרה בקול רך. ״בנתיים, תשני. את צריכה את זה.״ היא אמרה.

״תודה, סייל.״ אמרתי לה והיא מילמלה ׳תמיד׳ לפני שנתקה.