אני שונאת אותו.
מתעבת אותו מכל נשמתי.
וזה הדדי.
אני שונאת את הקרבה אליו, אני שונאת להסתכל עליו, אני שונאת כל דבר
שקשור אליו.
אבל לא יכולתי להתמודד עם המשיכה.
לא יכולתי.
לא משנה עד כמה שנאתי אותו, הייתי מודעת אליו.
לכמה שהוא מושך.
הוא יפה תואר, עיני...
״את חושבת יותר מדיי.״ ג׳ון קטע את מחשבותיי בגיחוך. ״כן.״ אמרתי, לא חושבת יותר. ״כן?״ הוא חייך אליי חיוך גדול ומסנוור. ״כן.״ אישרתי.
הוא הטיח את שפתיו על שלי במכה, מערבב את הרגשות שלנו בתוכה. ״אני אוהב אותך.״ ״גם אני אוהבת אותך.״הצמדתי את שפתינו שוב. לשונו חדרה לפי ללא היסוס וחקרה את כולו, מה שגרם לי להוציא אנחה מפי.
״ידעתי שאני התחרט על זה שנכנסתי לסלון לפי הקולות..״ קולו של לוקה נשמע. מיהרתי לנתק את הנשיקה. ״היי, אחי. מה אתה עושה פה?״ לוקה לחץ את ידו של ג׳ון לחיצה גברית.
״באתי לקחת אותה איתי לצרפת.״ ג׳ון אמר ישירות, פניו חזרו להביט בי. ״לקחת אותה? לגור איתך?״ לוקה שאל. ״כן.״ ג׳ון ענה ושילב את אצבעותינו. ״תשמור עליה.״ לוקה הזהיר.
״אני אקח איתי את איידן, אני לא רוצה שהוא יהיה מצולק כמוני מהקולות של הנשיקה שלכם.״ לוקה מיהר לתפוס בעגלה. ג׳ון הצמיד בין שפתינו, ״לעזאזל איתכם, עוד לא הלכתי. תשלטו בעצמכם.״ לוקה התרחק מהסלון בקול נגעל.
״תלכי לארוז, נצא מחר בבוקר.״ ג׳ון אמר לי. ״אני אדבר עם דניס בנתיים.״ הוסיף. קמתי, התקדמתי לאגף שלי, מביטה בו עוד קצת.
התרגשתי, ברור שהתרגשתי. אבל... זה היה קצת כואב לעזוב את האחוזה. לתמיד. אני עוזבת לתמיד, לא לכמה חודשים. אני אוהבת את ג׳ון, אני רוצה לגור איתו.
אבל.. האחוזה הזאת, מלאה בזיכרונות מצחיקים, לפעמים מכעיסים, עצובים, משמחים. ואי אפשר לשכוח את האחים שלי.
הם היו שם בשבילי, תמיד. גם אם הם עצבנו אותי. אבל הם תמיד ידעו איך לשמח ולהצחיק אותי.
