~נ.מ ראיה~
לסמוך על אנשים. זה בכלל אפשרי? איך אני יכולה לתת את האמון שלי למישהו בלי לדעת מה הוא יעשה איתו.
לא תמיד הייתי כזאת, פעם הייתי מחלקת את האמון שלי כמו סוכריות אבל הם לא רצו את הסוכריות האלו, הם ריסקו לי אותם מול העיניים.
ורק אז למדתי שאמון לא בא בקלות, ושכולם שקרנים. אז לא אני לא מתכוונת לתת לו את האמון שלי כל כך בקלות. "איך אני יכולה להאמין לך?" שאלתי מחפשת תשובה שהוא לא יכול לתת לי. "אני אוכיח לך, זה אולי יקח זמן אבל בסוף אני מבטיח לך שאני אצליח," הוא אמר בגאווה כאילו מצא את התשובה לשאלת המיליון.
"אני רעבה, ויש מסעדה אחת שרציתי ללכת אליה הרבה זמן אבל לא היה לי עם מי. רוצה נלך עכשיו?" החלפתי נושא במהירות כי לא ידעתי איך להגיב למה שאמר.
"איזה מסעדה?"
"רוציני פוגרסו, איטלקי אני חולה על פסטות וסלטים," אמרתי מגורה רק מהמחשבה על הפסטות המיוחדות שיהיו שם.
"וואי וואי איך הייתי רוצה שתזילי עליי ריר כמו שאת מזילה כשאת מדברת על פסטות." נתתי לו מכה בכתף ושנינו צחקו.
---------------
35 דקות של נסיעה עוד שנייה נרדמתי לו באוטו אבל כמובן שהוא תפס אותי והתחיל לצחוק עליי, חס וחלילה שהוא יהיה ג'נטלמן ויתן לי קצת לישון כמו שהבנים עושים בספרים. אתם יודעים מה?! שיקפוץ לי אני בכוונה אשן בחזור.
ישבנו בתוך המסעדה שהייתה ממש מפוארת אני מקווה שלא יקר כאן, אחרי הכל אני לא עשירה. "היי , אני מאי ואני אהיה המלצרית שלכם להיום לכל דבר אתם יכולים לפנות אליי. הנה התפריטים תהנו." אמרה וניסתה לעשות תנועות "מגרות" לפני שהלכה לשולחן אחר.
התבוננתי בתפריט ואפילו התוספות בצד עולות יותר ממני, שיט מה אני עושה? "אולי נלך למקום אחר? ממש יקר פה..." לחשתי לו והוא הביט בעיניי.
"אני מזמין, אל תחשבי על הכסף אני דואג לך." צחקתי לו בפנים.
"לא לא לא ממש לא אתה לא משלם עליי ובטח לא במחירים האלו בוא פשוט נלך מפה," ניסיתי להתחנן בפניו. "אז אני אזמין לעצמי אני רוצה לאכול פה." נאנחתי. "טוב קרציה, אבל תזמין לי שתייה."
"בסדר הוד מלכותה."
הוא הרים את ידו והמלצרית הגיע בשנייה ומבליטה את חזה, איכס. "אני רוצה להזמין מנת.."
הוא דיבר הרבה ואני הפסקתי להקשיב.
תוך 10 דקות הגיע כל האוכל, רגע מה? 10 דקות?? משהו פה לא מסתדר אבל החלטתי להתעלם בגלל כמות האוכל הענקית שהזמין
"את כל זה אתה מתכוון לאכול? יש כאן לפחות ל10 אנשים." הוא הסתכל על האוכל ואז עליי. "אויי הזמנתי בטעות יותר מידי חבל שהאוכל יזרק אולי לפחות תעזרי לי לסיים? חבל על הכסף." הוא חייך אליי חיוך ניצחון ואני הייתי מאושרת.
"טוב... אם אתה מציע... וגם באמת חבל על האוכל והכסף סתם בזבוז."
"יופי אז תתחילי לאכול!" פקד ובוא נגיד שלא היה צריך להגיד יותר מזה כדי שאתחיל לאכול. ואני? אני טרפתי את האוכל כאילו אין מחר, הפסטה הייתה כל כך טעימה.
YOU ARE READING
love is tough
Romanceברחתי! סוף סוף הצלחתי לברוח מהסיוט הזה שנקרא חיי! אבא מתעלל, אחים שמתעבים את קיומי, אמא מתה, בריונות בבית ספר, סוטים מגעילים. ברחתי מהכל! והכוונה בברחתי זה לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העולם. היא הבן אדם הכי אהוב עליי חוץ מאמא כמובן אבל היא למעלה מס...
