love is tough

chapter 12- dad

~.נ.מ. ראיה~

ברחתי.
ברחתי שוב, הוא ניסה לעזור לי ואני ברחתי.
אבל זאת המלחמה שלי הפעם, לא שלו ולא של אף אחד אחר.

אבל יש דבר אחד שמטריד אותי מכל, למה הוא רוצה שאני אחזור כל כך? אבי כל כך נהנה לראות אותי סובלת? זה מה שגורם לו להיות מאושר?

המשכתי לרוץ, מתעלמת מהמחשבות שתוקפות את ראשי, הגעתי למיקום ששלח. זה היה גן פרחים, גן כל כך יפה. אבל מה שהכי גרם לי להרגיש לא בנוח אלו פרחי הליליות, כאילו תכנן מראש שאני אגיע דווקא לכאן והזכר בכינוי שהדביק לי.

החזקתי ליליה אחת בידי וקטפתי אותה ללא רחמים, אם אני סובלת גם לה מגיע. אני מרגישה שהעובדה שלשנינו קוראים באותו שם אמורה לחלק בנינו את הכאב, אבל לא משנה מה, הכאב ימשיך להיות גדול, יותר ויותר.

שמעתי קול דשא נמחץ וראיתי את אבי וסבתי.
היא חייכה, ממבט ראשון ומהיר אין עליה סימני מכות והוא לא מאיים עליה עם אקדח או מחזיק אותה בחוזקה. כאילו היא רוצה ללכת איתו, אולי היא שיתפה איתו פעולה? סבתא שלי? אין סיכוי היא לא תעשה דבר נורא כזה. ראיה תפסיקי להסיק מסקנות ותתחילי לבקש תשובות!

"אויי נכדתי האהובה." סבתי רצה אליי ונתנה לי חיבוק מוחץ, לא החזרתי לה חיבוק והמבט על פניי היה המום מהסיטואציה. אני עומדת לחזור לאבא, אני חוזרת לחיים כואבים, לחיים שכל יום הם גיהינום.

חלק גדול בתוכי קיווה למתאו, שיבוא ויציל אותי. אבל כמו שאמרתי בהתחלה אני לא בתוך ספר, אלה החיים האמיתיים. החיים שלי.

שיעול של 'אני עדיין מחכה פה' נשמע מפיו של אבי והתנתקתי מהחיבוק של סבתי. הסתכלתי על אבי במבט מובס, התקדמתי לעברו באיטיות. "קדימה ילדתי יש לנו עוד הרבה דברים לעשות קודם," אמר אבי בזמן הוא סימן לי לבוא עם אצבעותיו.

הגברתי את מהירות הליכתי במעט, הוא שם לב לזה והתקדם גם הוא לעברי וחיבק אותי. מכירים את התחושה הזאת, שאתם בסיטואציה כל כך נוראית שאת פשוט לא יכולים לזוז מרוב פחד? אז כן זאתי בדיוק הסיטואציה שאני נמצאת בה עכשיו.

המשכתי להיות קפואה שם עד שהוא ניתק את החיבוק ושם יד על גבי התחתון. הרגשתי לא בנוח עם העובדה שאפילו אצבע אחת שלו תגע בי, אז עם כל הנגיעות האלו אני מתה.

הוא דחף אותי מעט לעבר מכונית שחורה יפה ונמוכה. מכונית שאני לפני השיחה עם מתאו, לא הייתי מאמינה ששלנו. הוא פתח לי את דלת הנוסע. נכנסתי והוא נכנס למושב הנהג.

--------------‐----------

כל הנסיעה עברה בשקט, שום ציוץ או תנועה מיותרת, הרגשתי שאין לי את הזכות לעשות פעולות אלו. הרגשתי שהפסדתי, שוב.

כל מה שעשיתי היה לחינם, הבריחה, מתאו, כל הסודות שגיליתי בגללו. או... בזכותו? אני אמורה לכעוס עליו או להיות שמחה שסיפר לי? אני באמת שכבר לא יודעת!