~נ.מ. מתאו~
"אתה צוחק עליי נכון?" היא הסתכלה עליי מחפשת שקר במילותיי. אבל לא שיקרתי לפחות לא לה. "אין סיכוי שאני אגור אצלך"
"אין מה לעשות ראיה, את חייבת. הבית שלך כבר לא מוגן ואבא שלך יכול להגיע כל רגע ולקחת אותך." דאגה אמיתית נשמעה בקולי.
"נגיד ואני מסכימה... מה עם בית ספר? אה?"
"את לא תלכי, זה מסוכן מידי." היא הסתכלה עליי בשוק, יצאה מהדלת של צד הנוסע והלכה לכיוון הנגדי מהבית שלי.
"ראיה... אני יודע שזה קשה אבל את חייבת להבין שאת בסכנה." תפסתי את ידה ועצרתי אותה מלהמשיך ללכת.
היא נלחמה בי, אבל לא ויתרתי. "תעזוב אותי, די..!" לא אני לא אוותר עליה עכשיו, ממש לא.
"את נשארת פה אם את רוצה ואם את לא, הבנת?!" אמרתי לה בקול תקיף שלא משאיר לה ברירה. היא הפסיקה להילחם והובלתי אותה לביתי.
"אתה לא יכול לכלוא אותי כאן!!" אמרה כשישבנו בספה שלי. "זה לטובתך בלבד," אמרתי משמיט חלק מהאמת. הגוף שלי, המוח שלי, כל איבר ואיבר בי צועק 'תשאיר אותה איתך' ואיך בדיוק אני אמור לסרב לכל כך הרבה איברים שרק רוצים בטובתי?!
"זה לא הוגן!!! הוא זה שצריך לסבול לא אני." היא צודקת, אבל זה המצב.
"אני מוכן לאפשר לך ללכת לבית ספר," אמרתי מנסה להגיע איתה לפשרה.
היא התחילה לצחוק, צחוק מזויף. "תודה רבה באמת שאתה מאפשר לי לסיים את השנה האחרונה שלי בבית ספר." הציניות נשפכה מקולה.
"רגע, אולי יש לי פה טעות ולא הבנתי נכון... את רוצה להישאר בבית כלואה? אה?!" פניה הליבינו כששמעה את הרצינות שבקולי.
"לא..." ניצחתי! ואני עוד פיקפקתי בעצמי לרגע. חיוך עלה על שפתיי ולא ניסיתי להילחם בו, רציתי שתדע שאני ניצחתי ושהיא הפסידה.
היא הסתכלה עליי במבט עצבני שהעביר בו את כל הרגשות שחשה עכשיו, עצב, כעס, בלבול, מעט אושר. אבל ממש מעט.
"את לא רוצה שאני אראה לך את החדר שלך?" שאלתי. מנסה להוציא אותה מכל המחשבות שמטביעים אותה.
"כן!!," ענתה במהירות והתלהבות.
"אז קומי." התחלנו ללכת, עברנו את המסדרון הגדול והלבן. הגענו לגרם מדרגות ועלינו בו.
הגענו לעוד מסדרון לבן והמשכנו עד לחדר השני משמאל.
"זה חדרך החדש," אמרתי ובו זמנית פתחתי את הדלת לחדר הענק.
היה בו מיטה שחורה גדולה, טלוויזיה ממול ואח מתחתיו. חדר ארונות מצד שמאל ועוד דלת לשירותים והמקלחת. שולחן עם 2 כיסאות בצד השני של החדר ומרפסת גדולה.
חדר סביר, לא?
"וואו," אמרה ראיה בפה פעור ונכנסה לחדר.
"כל זה שלי?" שאלה כדי לוודאת שוב.
"לא בייבי, זה שלנו."
"מה?" שאלה מבולבלת.
"מה לא מובן? זה החדר שלנו." אם מבט היה יכול להרוג כנראה שהייתי מת עכשיו.
"וואי מתאו, יחתיכת מטומטם! תראה לי את החדר שלי עכשיו! מתי כבר תתבגר? וואי.."
YOU ARE READING
love is tough
Romanceברחתי! סוף סוף הצלחתי לברוח מהסיוט הזה שנקרא חיי! אבא מתעלל, אחים שמתעבים את קיומי, אמא מתה, בריונות בבית ספר, סוטים מגעילים. ברחתי מהכל! והכוונה בברחתי זה לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העולם. היא הבן אדם הכי אהוב עליי חוץ מאמא כמובן אבל היא למעלה מס...
