love is tough

chapter 30- don't ever cry (part 2)

הייתה לנו בעיה קטנה באפליקציה אז אני מעלה עכשיו סליחה על העיכוב.❤️
.

.

.

"אני מחשיב את זה ככן?" שאלתי את לוקאס.
"10 דקות והיא שוכחת מי היא," ענה. "כן, כן ברור גבר."
"אתה מפקפק באח שלך, גבר?" הדגיש בזלזול את המילה האחרונה. "אני לא רוצה לשבור לך את הלב, אז לך תטפל בה כבר," אמרתי את המשפט האחרון בחוסר סבלנות ובכעס.
"כן המפקד," ענה בלגלוג.

נכנסתי לכיתה מתיישב ליד ראיה. עוד שתי דקות צלצול וזה אומר שהמורה תגיע ואז היא תלמד ואחר כך יהיה עוד צלצול, ועוד צלצול, ועוד צלצול, ועוד צלצול, ועוד צלצול. הופיעו מול פניי והעירו אותי ממה שזה לא היה. "אני שעה קוראת לך," אמרה ראיה. "אה? לא הייתי מרוכז." היא צחקה במרירות. "לא שמתי לב."

וכמו שאמרתי המורה נכנסה לשיעור והתחילה ללמד. קלואי יצאה באמצע השיעור ואחרי 10 דקות חזרה, עם עיניים נפוחות ושחורות מבכי, כל שערה היה הפוך ומבולגן ובגדיה היו מלוכלכים בדם, נראה לי? חיוך עלה על שפתיי כשהסתכלתי עליה עוד שנייה מתעלפת. זה לא מספיק בשבילה היא צריכה לשלם, אבל אני גם צריך שראיה לא תברח. ואם אני אגזים אני אמצא אותה באפריקה מסתתרת ממני, יש לה עבר אחרי הכל.

"מתאו, פסס פסס," ראיה לחשה והרסה לי את הריכוז המושלם בתמונה הנוראית של קלואי. "מה, קרציה?" היא פתחה את עיניה בשוק מזויף. "אני צריכה לצאת, אני הולכת. תגיד אתה למורה הזה, הוא מת מפחד ממך עליי הוא רק יצעק."
"שינסה," התגרתי בה עם איום בעיניים. "אם הוא צועק עליי אתה עושה כל מה שאני רוצה למשך שבוע," אמרה בחיוך. צחוק התפרץ ממני ולא ניסיתי להסתיר אותו בשביל המורה.

"למירב ידיעתי התערבנו עוד אלפי פעמים ואני לא רואה שאת עומדת בצד שלך."
"נו... מתאו, זה היה בעבר. גם הרבה השתנה מאז ואתה לא מכיר את המשפט אף פעם אל תסתכל אחורה!! נו באמת מתאו," אמרה או יותר נכון חירטטה.

"אוקיי סבבה, אני רוצה מה שביקשתי בהתערבות הקודמת." היא הביטה בי מבולבלת לחלוטין. "שאם אני מנצח את צריכה להיות דביקית אליי, לקרוא לי בייב, לישון איתי כל יום, ולהתקלח איתי פעמיים בשבוע ואם את מנצחת... תזכירי לי מה את רוצה?" הפה שלה נפער שוב וידה באה להכות אותי אך תפסתי אותה בזמן. "לא הפעם האני*"
"האני תקרא לאחותך! אין סיכוי, לא, לא ממש, לא!" אמרה במהירות.
"למה, מפחדת?" שאלתי עם חיוך מרוח על הפנים.
"בן--- אני מסכימה. אבל אם אני מנצחת אתה צריך לעשות מה שבא לי במשך חודש!"
"אבל אמרת שבו-" התחלתי אבל היא קטעה אותי.
"אני משנה לחודש." גלגלתי עיניים ולחצנו ידיים והיא הצביעה אל המורה מארק.

"כן ראיה?" שאל חסר סבלנות אך בינתיים אף צעקה לא נשמעה. "קרה לי מקרה חירום בבית," התחילה לחרטט ראיה וראיתי את מבטו הדואג של מארק. שיט. "ואני ממש חייבת לצאת סבתא שלי שלחה לי הודעה עכשיו." חיוך ניצחון ניצת על פניי כשפניו של המורה נהיו אדומות מזעם. אואווו וכשהוא התחיל לצעוק,
"את היית בטלפון! בשיעור שליי!!!" בכלל חיוך ענק.
"לא, לא, המורה. מתאו נגע לי בטלפון והמסך נדלק כשסבתא שלי שלחה לי את הודעה" היא אמרה והצביעה עליי, וראיתי איך המבט שלו שוב השתנה.. דאמ יט!
"מה את עדיין עושה פה!? לכי הביתה!" אמר המורה מארק, וראיה התחילה להכניס את הדברים שלה לתיק!