"מה קרה?" צרח לוקאס בכל הכיתה.
אני לא מבינה מה הוא מצפה ממני? שאני פשוט אספר לו? הוא עד כדי כך מטומטם?
"תירגע," לחשתי לו. הקול שלו הרתיע אותי וגם לא רציתי למשוך עוד יותר תשומת לב. עם זה בכלל אפשרי, כי כל הכיתה מסתכלת עלינו.
"אני נשבע לך שאם את לא תספרי לי עכשיו את תתחרטי כל זה כמו שבחיים לא התחרטת על משהו בחיים המזוינים האלה!" עיניי התמלאו דמעות.
היה משהו בקולו שהפחיד אותי, משהו שגרם לי לחשוב 'הוא רציני?'
אבל כל המחשבות נעלמו כשראיתי שמתאו עומד לפני וצועק על אח שלו, "מה נסגר איתך? למה לעזאזל אתה צועק עליה ככה?!"
ההשפלה כבר עברה בכל גופי. השפלתי את ראשי מטה וסתמתי את אוזניי, פעם אחרונה שמישהו ניסה להגן עליי זה נגמר בזה שהוא היה בבית החולים ולא מוכן להסתכל עליי יותר בחיים.
זוכרים שסיפרתי לכם שפעם אחת מרוב טיפשותי, סיפרתי למישהו מה קורה בבית. אז כמו שאמרתי הוא התעמת עם אבא שלי כדי להגן עליי. טעות! אני לא חושבת שצריך לבזבז זמן במשהו רקוב ומת.
אני לא מתכוונת לאבא שלי, שלא תטעו בטעות. אני מתכוונת אליי. אני הרקובה פה, אני זאת עם הנפש המתה. אני. ולא אף אחד אחר.
קמתי מהכיסא, אצבעותיי עדיין סותמות את אוזניי ורצתי מחוץ לכיתה בדמעות, למקום הקבוע. התיישבתי שם ועדיין לא שיחררתי את אוזניי.
הרגשתי שאם אני אשחרר הוא יפגע או במקרה יותר גרוע ימות. ולמה? כי ניסה להגן עליי.
"נמאס לי!" צעקתי ונענתי את גופי קדימה ואחורה.
עצמתי את עיניי, מתפללת שהכל סיוט אחד גדול. הרגשתי ידיים תופסות אותי מנענעות אותי. בבת אחת פתחתי את עיניי למתאו ולוקאס שיושבים על הבירכיים מולי.
"א..אני מצטער לא חשבתי," אמר לוקאס שנראה שלא מצא מילים.
ואני הנהנתי. לא הייתי מסוגלת לדבר, לא רציתי לדבר.
מתאו החזיק את סנטרי וסובב את פניי אליו. "זה רק אנחנו כאן, את יכולה לספר לנו ואת יכולה לא. זאת בחירה שלך לחלוטין," מתאו אמר והייתי מהופנטת בו. איך הוא יכול להיות כזה עדין ורגיש? ואז הוא לחש לי "כך או כך אני פה בשבילך תמיד לא משנה מה."
"או...אוקיי." חשבתי על זה לעוד כמה שניות וההחלטה התקבלה, אני אספר להם. אני סומכת על מתאו והוא סומך על אח שלו.
"בב..בבית הספר הקודם שלי.... נוו אני לא מסוגלת להגיד את זה, זה רק מוציא אותי יותר חלשה," אמרתי את המשפט האחרון בתסכול רב.
"את לא חלשה ראיה, את לוחמת. לוחמת קטנה שיכולה לכבוש את כל העולם הזה." אמר מתאו חשוב לחש "לוחמת קטנה שלי.." ואז אמר בקול רם שוב "אז תוציאי את הטפרים שלך ותראי לנו מי זאת ראיה האמיתית," אמר מתאו ולוקאס רק הביט בי בעיניים מודאגות.
YOU ARE READING
love is tough
Dragosteברחתי! סוף סוף הצלחתי לברוח מהסיוט הזה שנקרא חיי! אבא מתעלל, אחים שמתעבים את קיומי, אמא מתה, בריונות בבית ספר, סוטים מגעילים. ברחתי מהכל! והכוונה בברחתי זה לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העולם. היא הבן אדם הכי אהוב עליי חוץ מאמא כמובן אבל היא למעלה מס...
