~מתאו~
ישבתי מחוץ לתא מדידה מחכה ומחכה. הבטחתי לה שזאת השמלה האחרונה שתצטרך למדוד, כי הפעם הרגשתי שזאת תהיה ה- שמלה.
כעבור משך זמן ארוך ומייגע ראיה יצאה בשמלה יפהפייה.
וואו. חשבתי לעצמי, עזבו את השמלה היא פאקינג נראית כמו מלאך. כי היא באמת כזאת, המלאך שלי. רק שלי.
לפני כן כשאכלנו פסטה כמעט רצחתי את המלצר המזוין הזה, גבר... אתה לא רואה שהיא פאקינג שלי? אתה צריך משקפיים?!
אולי ראיה לא מחשיבה או מודעת אבל היא שלי, פשוט עדיין לא רשמית.
חזרנו לבית הלכתי לסלון אך שמעתי קול מחדר הסאונד. לוקאס החליט לפני כמה שנים שהוא רוצה ללמוד לנגן, הוא למד... אבל נטש. החדר נשאר והרעשים הפעילו אדום בעיניי.
הוצאתי את האקדח ממכנסיי והתקרבתי בזהירות לחדר הסאונד. פתחתי את הדלת בשקט וראיתי את ראיה מנגנת בגיטרה שיר, שיר שלא שמעתי בחיי. נשענתי על הדלת והמשכתי להקשיב מהופנט בקולה של המלאך שלי.
דמעות עלו על עיניה וישר נכנסתי לפעולה וניגשתי אליה. "מה זה השיר הזה ראיה? ולמה את בוכה? מי שהוא פגע בך? אני ארצח אותו!" לא רעיון חכם להתקיף מישהו בוכה אבל הייתי נסער.
"מה אתה עושה פה?" שאלה בקול הרך והעדין שלה, היא באמת מלאך.
"היי הכל בסדר את יכולה לבכות אני לא שופט. ואיכשהו תמיד כשאני חושב שאני מכיר אותך הכי טוב בעולם! את מוכיחה לי אחרת?" הצלחתי להוציא ממנה צחקוק קטן.
"תודה שאתה פה.."
"תמיד. בשבילך תמיד."
"ראיה!" דפקתי לה על הדלת. "ראיה קומי כבר." עוד דפיקות. "אנ..אני קמה," אמרה בקול ישנוני שמבטיח לי בוודאות את חזרתה לשינה.
"ראייייי, אני נשבע לך שאני אשבור את הדלת הזאת אם לא תפתחי לי אותה עכשיו!" איימתי עליה בידיעה שהיא תקום. חיכיתי שתיי דקות והייתי ככה קרוב לשבור את הדלת המזוינת הזאת שמפרידה בנינו.
שמעתי בום מהחדר ונלחצתי, "ראיה.... את בסדר?" אין תשובה. דפקתי על הדלת בחוזקה בזמן שדיברתי "ראיה! אני נכנס," אמרתי ובעטתי בדלת שנשברה בקלות. מחר אני אזמין מישהו שיתקן אותה.
אני התייאשתי מהילדה הזאת. היא שכובה על הרצפה ישנה וקצת שמיכה שהצליחה ליפול איתה מכסה אותה. "ראיה!" עמדתי מעליה.
"ממממ.. מת..או. למה אתה כזה גבוה?" שאלה בטיפשותה. "אולי אם לא היית על הרצפה היו הבדלי גובה יותר קטנים." ברגע שאמרתי רצפה היא קמה במהירות ונשכבה במיטתה והתכסתה. "קומי," ציוויתי עליה. "עזוב אותי כבר אני עייפה, ואין לי חשק ללכת לבית ספר. אתה רוצה ללכת? לך אתה!" אמרה עם זרועותיה על עינייה.
"לא ישנת גם היום, אה?"
"לא הצלחתי להירדם עד 5 לפנות בוקר," היא הודתה לבסוף. "למה?"
"כי... הייתי מוצפת מחשבות לא הצלחתי להירדם."
YOU ARE READING
love is tough
Romanceברחתי! סוף סוף הצלחתי לברוח מהסיוט הזה שנקרא חיי! אבא מתעלל, אחים שמתעבים את קיומי, אמא מתה, בריונות בבית ספר, סוטים מגעילים. ברחתי מהכל! והכוונה בברחתי זה לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העולם. היא הבן אדם הכי אהוב עליי חוץ מאמא כמובן אבל היא למעלה מס...
