love is tough

chapter 17- oh shit

~נ.מ. ראיה~

אחרי אתמול הגעתי למסקנה שהדחקתי מהיום הראשון שראיתי אותו. אני אוהבת את מתאו, אני מאוהבת בו.

למרות כל האזהרות של מוחי החלטתי לעשות את הצעדים הראשונים. אבל קודם אני צריכה לברר אם גם הוא מרגיש ככה, לא... אין סיכוי, אה?
הוא טוב מידי בשבילי, אבל אני עדיין לא מסוגלת להרפות ממנו.

שבוע עבר ולא עשיתי כלום! אני כל כך פתטית, מה הבעיה לעשות את הצעד הראשון?
נשכבתי על הספה והדלקתי טלוויזיה, מצאו התיישב ליד רגליי והיה בטלפון שלו.

"ראיה תפעילי שנייה את החדשות," אמר מתאו.
אני לא סובלת לשמוע את החדשות, הם מלחיצים תמיד סתם. לפעמים אני שואלת את עצמי מה כל כך טוב בזה שהם מלחיצים את כל העולם ואישתו.

שמתי בלי רצון את החדשות, והקשבתי. לא שהיה לי משהו יותר טוב מזה.
שדרנית החדשות התחילה לדבר, "היום עברו כבר חמישה ימים מאז המלחמה של פלסטין נגד ישראל.
לפי מחקרים אחרים נודע לנו שעזה זאת שהתחילה את המלחמה."

מה, מה, מה!?
מלחמה בישראל? דודה שלי גרה שם, שיט.
"מתאו! תביא לי רגע את הטלפון שלך דחוף," אמרתי בלחץ. לא חיכיתי לתגובתו וחטפתי לו את הטלפון מהיד.

"מה נסגר ראיה, יש לך טלפון משלך." התעלמתי מדבריו וחייגתי למספר של דודתי, מזל שזכרתי אותו.

אחרי שני צלצולים היא ענתה. "מא...מאיה, את בסדר? שמעתי שיש מלחמה אצלכם," אמרתי בדאגה אמיתית.
"היי מי זאת?" שאל קול לא מוכר.
"מה? אני אחיינית של מאיה. איפה היא?"

שמעתי בכי חלש,"מ..מאיה היא, היא," הקול הזכרי לקח נשימה גדולה ודיבר. "המחבלים ב..באו למסיבת הטבע שמאיה הייתה שם והרגו מלא אנשים, כולל את מאיה," הקול כבר לא החזיק את עצמו ושמעתי ייבות של בכי.

דמעות ניסו לצאת מעיניי אבל החזקתי אותם חזק, זאת מתיחה! זה לא אמיתי.
"א..אתה משקר, אין סיכוי שהיא מתה!" הצבתי עובדה. "זה ממש לא מצחיק לעבוד עליי ככה."

"אני רציני, העברנו מסר לכל המשפחה שלה, היית אמורה לקבל גם." התפרצתי בבכי וזרקתי את הטלפון לרצפה.

"ראיה? מה קרה?" מתאו ניגש אליי.
קמתי והלכתי לחדרי, הוא לא יכול לראות אותי כל פעם בוכה. במיוחד לא עכשיו. אני צריכה להיות לבד, לעכל את מה שאמרו לי עכשיו.

נכנסתי לחדר ונעלתי אותו, התיישבתי עם הגב לדלת וחיבקתי את ברכיי. דפיקות נשמעו על הדלת והתעלמתי מהם. "ראיה תפתחי את הדלת!" צעק מתאו. "מת..מתאו בבקשה... תתן לי להיות לבד," התחננתי בדמעות ובבכי.