היי לכל הקוראות האהובות שלי, קודם כל אני רוצה לאחל לי ולנו הצלחה גדולה בספר הזה, שהשקעתי בו המון. וכל הקוראות שלי שעוד איתי מהספרים הראשונים שלי ומתפתחות איתי ועם הכתיבה שלי, אני רוצה להודות לכן על הכל.
בבקשה תשימו לב לפני כל פרק האם מדובר בעבר או בהווה כי זה עשוי לבלבל אתכן. הסיפור מחולק לשני חלקים, וכרגע מתחיל החלק הראשון💙
חלק 1-
חלק זה עוסק בעיקר בעבר, עם נגיעות קטנות מן ההווה.
עבר/
אייבי; 14 | דין; 15.
״דמעות, הדרך הטובה ביותר שגורמת לכאב שלנו לזלוג החוצה בנהרות, הדרך היחידה ששוטפת מאיתנו את כל הזוהמה ששהתה בגוף שלנו והרגישה קשה מנשוא.״
——
נקודת מבט אייבי גולן;
הצחוק שלי נשמע לאורך כל מסדרון בית הספר, אני עוקבת אחרי נואל בצעדים עקביים וצוחקת מן ההומור השחור שלה, חיבבתי אותה, עזיבת מגמת פיזיקה ועצם העברה למגמת הביולוגיה גרמה לי לראשונה לדבר היום עם נואל, שמאז ומתמיד הייתה פופולארית בשכבה.
הייתי פרח קיר, תמיד הייתי נמצאת אך אף פעם לא באמת נוכחת, אף פעם לא השמעתי את קולי מהפחד שמישהו ידחה אותו או יגיד עליי משהו רע- אולי אפילו את האמת שאני בעצמי פוחדת לשמוע.
לעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי הולכת במסדרון בית הספר עם נואל הרוש, היא הייתה סוג של עילוי בקרב השכבה כולה, כל הבנים רצו אותה וכל הבנות רצו להיות היא- אפילו אני.
הערצתי את היכולת לגרור אחרייך אנשים רק מעצם הדיבור שלך או היותך קיים, הערצתי את יכולת ההובלה הזו שלא הצלחתי למצוא בעצמי, אצלי התכונה הבולטת ביותר הייתה חוסר ביטחון, חוסר הביטחון שלי היה נראה לעין, בין אם זה בהיעדר הדיבור שלי בקרב רוב האנשים ובין אם זה ביני לבין עצמי, הוא תמיד לקח חלק משמעותי בחיים שלי.
YOU ARE READING
זה בדם שלנו
Romanceכשהיינו נערים הוא היה העולם שלי, חיינו את האהבה שלנו, בכל בוקר קמתי בשבילו, לא חשבתי שיהיה דבר שיצליח לשבור אותנו, חשבתי שנעבור הכל, אבל החיים שברו אותנו, והשאירו אותנו חסרי מילים, השאירו אותנו מדממים שמנסים להפנות אצבעות מאשימות, וברחתי, השארתי אות...
