זה בדם שלנו

יום הזיכרון

משתפת לכם קטע כתיבה קצר שכתבתי ליום הזיכרון.

"אח שלי," אני בוכה, אני לא מצליח לנשום, אני יורק דם מתוך פי ומהדק את חסם העורקים על הרגל שלך,
"היי," הוא קורא לעברי, הוא מניח את ידו על הלחי שלי ונותן לי כמה סטירות על גביה.
"אמרנו שלא נשברים." אני מזכיר לי ושולח לי חיוך, שיניו הצחורות עכשיו מלאות בדם, אבל החיוך שלו כובש כמו תמיד.
אני מהנהן לכיוונו ועיניי מתמלאות בדמעות.
"מה אנחנו?" הוא שואל אותי ועיניו היפות זוהרות לכיווני.
"גולני." אני לוחש לעברו בקול חנוק שאני רואה כיצד הדם שלנו מכתים את האדמה המלוכלכת.
"ומה גולני?" הוא שולח לי חיוך אחרון ושואל.
"גולני זה בדם." אני אומרים ביחד ואז הוא עוצם את עיניו בפעם האחרונה,
לא אשכח את התמונה הזו לעולם, שאתה עוצם עיניים וגופך שרוע תחת הידיים שלי, שדמעה אחרונה זולגת מעינך.
אבל צדקת אחי,
גולני זה בדם, ואנחנו נשבענו.
נשבענו וקיימנו.

ביום הזה אנחנו זוכרים את כל מי שבזכותם אותנו כאן ולא שוכחים את נפגעי פעולות האיבה שנרצחו רק בגלל שהם יהודים, החור שהם השאירו בלבבות שלנו לעולם לא יתמלא, והכאב שהם ישאירו יהפוך לשמחה ולתקווה, כי זה מה שהם היו רוצים.
הלוואי שהכל היה נראה אחרת.

עם העצמאות שאנחנו חוגגים בואו לא נשכח את החטופים שנמצאים בעזה 220 ימים, ולא נשכח את כל הגיבורים שדמם נשפך על הארץ שלנו.

יהי זכרם ברוך.