פרק 3; שביב תקווה

235 24 16
                                    

שימו לב, מדובר בהווה❤️

הווה/

אייבי; 23   |   דין; 24

״ציירת זכרונות בנשמה שלי-
שלעולם לא אוכל למחוק.
צבעת את ליבי בצבעים-
שלעולם לא אוכל להחליף.״
——
נקודת מבט אייבי גולן;

"אני צריך את המסמכים עוד היום על השולחן שלי," רועי פונה אליי, בעודו יושב על כיסהו המרשים אשר מפנה את גבו לכיווני בעודו מסתכל על הנוף עוצר הנשימה שאנו רואים מקומתו העשרים בפנטהוז בניין המשרדים.

הוא מהדק את החליפה בצבע כחול הרויאל לגופו, מבריש את שיערו הבהיר לאחור ומסתובב לכיווני כאשר גלגלי הרצפה מברישים בשקט את רצפת השיש היוקרתית, אני מהדקת את שפתיי לרגע לפני שאני עונה לו, דואגת לזנוח את המחשבות שלי לצד.

"יגיע," אני אומרת לו ברצינות ומהדקת את ג'קט העור החום לגופי, הגשם מתחיל להקיש על החלונות השקופים ואני מתכוונת לצאת ממשרדו של רועי.

"אייבי." הוא קורא בשמי, אני עוצרת לפני שאני מסובבת את גופי בחזרה לכיוונו, מקווה שזה לא עוד אחד מהנסיונות הכושלים שלו לנסות להזמין אותי לצאת איתו, הוא היה הבוס שלי, גדול ממני בשלוש שנים ולא רציתי יחס לא הולם בדלתות העבודה שלי, לקח לי כל כך הרבה זמן להשיג משרה שתרשה לי להשכיר דירה נורמלית.

אני מרימה לכיוונו של רועי את מבטי, פוגשת בעיניו הכחולות ובריסיו הכהים, הוא מחייך לכיווני לפני שהוא פוצח את פיו, "חשבת על מה שאמרתי לך?" הוא שואל אותי ומנסה לעלות על שפתיו חיוך כובש.

חשבתי על זה, ברור. חשבתי באיזו צורה נעימה אני אוכל לדחות אות בפעם המליון ואחת, הוא יכול להביא לפיטורים שלי בשניה אחת בודדה. אני נתונה תחתיו, והוא מנסה לשכנע אותי לצאת איתו לדייט אחד כבר ארבעה חודשים מזורגגים.

רועי רואה את הסערה המתחוללת בתוך מוחי, אני מתקשה להסתיר אותה, תמיד הייתי כזו.

"תקשיבי, פעם אחת. ואז אשחרר אותך אם אני אראה שזה לא זורם למעבר." הוא פולט לכיווני במהירות בעודו קם מן כסאו, הוא מהדק את החליפה לגופו, אני נרתעת מעט כאשר גופו השרירי מתקרב אליי, עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה התרגשתי מקרבה של גבר, יותר מידי זמן.

אני בולעת את רוקי, יודעת שאין לי עוד תירוץ בשרוול שאני יכולה לשלוף כרגע- השתמשתי כבר בכולם, ולכן אין לי מנוס, אין לי לאן לברוח ואני חייבת להיענות בחיוב.

"בסדר, נצא לדייט אחד." אני אומרת לו תוך כדי שאני מוציאה אוויר בחוסר הקלה תחת אפי, רועי חושף בפניי את שורת שיניו הישרות והלבנות כחרסינה, עיניו הבהירות קורנות לכיווני ובשניה אחת הוא חוטף את חפיסת המסמכים המתוייקים מיידיי,

זה בדם שלנוWhere stories live. Discover now