זה בדם שלנו

פרק 12; אחות קטנה

הווה/

אייבי; 23   |   דין;24

״מגיע לי פרידה טובה יותר.״
——
נקודת מבט דין הרוש;

אני רואה את הכתב המסורבל שלי מונח על הדף הלבן, מחרב אותו בדיו שחור ואני לא מצליח לקרוא את מה שאני רושם, הכל כל כך מסורבל, הכל מרגיש לי לא נכון,

אני מנסה לחבר כמה מילים שאני רואה שכתבתי.

אחות קטנה.. נרצחת.. את נעלמת.. איפה את..

אני מקמט את הדף וזורק אותו אל הפח, לא רוצה אזכור עד כמה החיים שלי הם זבל אחד גדול, עד כמה אני שקוע בחרא של עצמי בלי יכולת להתרומם, אני מרגיש שהדיכאון מושך אותי למטה ואני משקר לעצמי שאני בשליטה, זה זיבול שכל אחד ענקי, אני נופל לתהום מזוינת בלי שום דרך להגיע למעלה בחזרה, אני נופל לבור ללא תחתית.

הגוף שלי שעון על הספה ואני בוהה בנקודה ריקה בקיר, רואה כיצד הוא ריק מתמונות, כיצד מחקתי מהחיים שלי כל אזכור לשמחה, אין חיוכים ואין צחוקים, הרגשתי שהכל זיוף.

"אחי," הקול של עומר מוציא אותי מטראנס המחשבות שלי, "אתה שומע מה שאני אומר לך?" עומר שואל ועיניו הבהירות חודרות את מבטי, הוא נראה מוזנח, הוא שבור, הזיפים שלו גדלו והוא לא מגולח כבדרך כלל, העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלו יכולים למלא חלל שחור ענק, והוא נראה הפוך לגמרי, עיניו הפוכות ורואים שהוא לא ישן.

עומר לא ישן טוב למשך כמה שנים טובות, הוא העביר חמש שנים ליד מיטת בית חולים, מיטת בית חולים שנואל שכבה בה מבלי לפתוח את עיניה, מבלי להוציא הגה, מבלי להוציא אזכור קטן לחיים האמיתיים מלבד מכונה שעומדת לידה ומראה שהלב שלה פועם. עומר עצר את חייו מלכת אחרי מה שקרה.

עומר נפל חזק, הרגשות שלו כלפי נואל השתלטו לו על החיים, ועכשיו שהיא לא כאן אף אחד לא יוכל למלא את החלל החסר שהיא השאירה בלב שלו, ובלב שלי.

"אני חושב שהיא תגיע לבית הקברות." הוא מביט בי במבט רציני, הלב שלי נדם. לא הייתי צריך לשמוע את השם המזוין שלה יוצא מבעד השפתיים שלו, לא רציתי לשמוע את השם שלה, לא רציתי לשמוע עליה, רציתי שהיא תהיה שם במקום אחותי.

אני מביט בעומר במבט רצחני.

"היא לא תעז," אני חושק שיניים, "אני אהרוג אותה אם אני אראה אותה מגיעה למקום שבו אני רואה את אחותי בפעם האחרונה." אני מוסיף, לא יכול לעלות על ראשי את הסיטואציה, אני קם מן הספה בזמן שבגופי זורמים העצבים רק מעצם דמיון הסיטואציה, מעצם לראות אותה מחדש, לראות שהיא חיה ואחותי נקברת, לא.

"היא שלחה לי הודעה," הוא אומר לי ופותח את הטלפון, אני הולך סביב עצמי, אני לא רגוע.

"היא רשמה: שמעתי על מה שקרה אני כל כך מצטערת עומר, אני אנסה לסדר את העיסוקים שלי, ואני מקווה שאוכל להגיע." הוא מקריא מילה ומילה והעצבים מרצדים בגופי, אני בולע את רוקי בכעס.