עבר/
אייבי; 17 | דין; 18
״העיניים שלך
גנבו את כל המילים שהיו לי״
——
נקודת מבט אייבי גולן;
כתבתי את האמת שלי, פרקתי אותה החוצה והקאתי אותה על המקלדת, ישבתי ימים ולילות בצורה פרפקציוניסטית, עוד מילה ועוד מילה, עוד משפט ועוד משפט, בסופו של דבר נוצר פרק שלם בו, ועוד פרק מתווסף לסיפור של החיים שלי,
מצאתי את עצמי יושבת בחושך, מקלידה בשקט שעות על גבי שעות, מוצאת את השלווה שלי ופורקת אותה החוצה בצורה שהכי אהבתי, יצרתי לעצמי עולם, עולם מתוקן בו החיים שלי היו בדיוק כפי שחלמתי, ריכזתי את כל החלומות שלי למקום אחד, ושם גם פרקתי את כל התסכול שהצטבר לי בלב ולא יכולתי לפרוק החוצה.
זה היה החלום שלי, לכתוב. זה היה הדבר היחיד בחיים שלי שאהבתי מכל הנפש שלי, הרגע ביום בו חיכיתי להתנתק מהכל ולפרק את העול שיושב לי על הלב כל כך הרבה זמן, יש אנשים שבורחים למוזיקה, שבורחים לעבודה, שבורחים לטלוויזיה, אני ברחתי לספרים וכתיבה.
אני קוראת את הפסקה האחרונה שרשמתי;
בשבילי הוא היה השמש, הוא היה מאיר לי את היום והייתי סובבת סביבו, ובלילה שהוא נעלם- כל כך הרבה אנשים ניסו לתפוס את מקומו ולהאיר את עולמי, האנשים האלו הם הכוכבים. אך הם לעולם לא האירו את עולמי כמו השמש.
המחשב נסגר, ואיתו הלב שלי, אני נופלת לשינה עמוקה.
----
הכבישים ריקים, יום שבת בבוקר, שש בבוקר, אני מביטה מבעד לחלון ורואה ציפורים עפות ומצייצות בשלווה, הקור של ינואר החל להשפיע עליי, מסגרתי את גופי בג׳קט הצמר הלבן שהורי קנו לי לפני זמן מה, קרני השמש השקרניות חדרו מעט את שמשת חלון הרכב אך המשכתי להביט מבעד לחלון, הבטתי בעצים שהולכים ונעלמים כאשר אנחנו נוסעים דרומה.
ידי החזיקה את ידה של נואל, ליטפתי אותה יחד עם אגודלי במעגלים, ניסיתי לשדר לה חוזקה וביטחון ביום הזה, אהבתי אותה מכל נשמתי אך לא יכולתי להבין את הכאב שלה, את החוסר שהלב שלה נמצא בו ביום הזה.
היינו בדרך לקברה של אמא של נואל, עברו חמש שנים מאז שהיא נפטרה, סרטן, שלב שלוש. אבוד מראש, זה היה גידול ממיר שהתפשט כבר לכל הגוף, לריאות, ללבלב, למעי, וזה מנע ממנה תפקוד, אני זוכרת את היום בו נואל שפכה בפניי את כל מה שהיא עברה עם אמא שלה באותה התקופה בה הייתה רק בת שתיים עשרה, את משקאות החלבון שהיא הייתה צריכה להכריח אותה לשתות כדי שלא תקרוס לה בידיים, את הימים האחרונים, השעות האחרונות, הטיפולים הכימותרפיים, ההקרחה, הפחד, ולבסוף- תחושת החיסרון.
YOU ARE READING
זה בדם שלנו
Romansaכשהיינו נערים הוא היה העולם שלי, חיינו את האהבה שלנו, בכל בוקר קמתי בשבילו, לא חשבתי שיהיה דבר שיצליח לשבור אותנו, חשבתי שנעבור הכל, אבל החיים שברו אותנו, והשאירו אותנו חסרי מילים, השאירו אותנו מדממים שמנסים להפנות אצבעות מאשימות, וברחתי, השארתי אות...
