הווה/
אייבי; 23 | דין; 24
״ואיך אתמול היינו,
והיום כבר לא?״
——
נקודת מבט אייבי גולן;
"כן.. היא נראית לי בסדר עכשיו, את יודעת, מתאוששת." קולו הקטוע של אבא שלי נשמע מעבר לקו הטלפון, ברקע אני שומעת את כל חדר המיון של בית החולים של העיר, אני משתגעת בדאגה כאשר אני יושבת בהפסקה מן העבודה והשמש הקופחת מצליחה לסנוור אותי ולגרום לי להשפיל מבט.
"מה הרופאים אמרו?" אני שואלת אותו ומכניסה את הציפורן שלי אל הפה בדאגה, הייתי עם לק אך הדאגה האחרונה שלי כרגע הייתה לגביו, התחלתי את המשמרת שלי, השעה הייתה אחד בצהריים ועוד שלוש שעות המשמרת שלי נגמרת,
משמרות הבוקר במקום די חלשות, הן לא משתוות למשמרות ערב ולכן החלטתי ששבוע הבא אגיש משמרות ערב בכמות גבוהה על מנת לעזור להורים שלי, כי סכום הכסף אדיר ואני חייבת לעזור לאבא שלי, כי הוא בסוף ימשכן את הבית שלו.
״את יודעת..״ הוא אומר לי וקוטע את עצמו בלחש, ״הם אמרו שזה ימשיך ככה כל עוד היא לא תקבל את התרופה והטיפול, ובשלב הזה הם חושבים שכדאי שהיא תעבור להיות מאושפזת בבית החולים באופן קבוע.״ הוא אומר וקורע לי את הלב, מוציא אותו מהמקום ומשאיר אותו לדמם על הרצפה.
הרגשתי שאני כבר לא אני, הרגשתי כמו מכונה, יש לי סדר יום מסוים ויש לי מטרה, סדר היום מתנהל ככה בגלל המטרה, החיים שלי נהיו סטטוס קוו. הם צוחקים עליי בפנים והשנאה העוינת של דין כלפיי אינה מוסיפה, במיוחד כרגע שהוא הבוס שלי ואני מנסה להימנע מהעוינות הצורבת שלו כלפיי,
המציאות הזו טרפה לי את הקלפים, אם חשבתי שאני מגיע לכאן רק על מנת לשקם את הקשר שלי עם דין, לנסות לבנות אותנו מחדש ולנסות להילחם עם העבר שלי שהשאיר אותי מצולקת- ההווה גורם לי להישאר עוד יותר מצולקת ומוסיף לכאב שלי בכך שאמא שלי חולת סרטן, ונראה שהחיים לא יכולים להתדרדר יותר ממה שהם כבר התדרדרו, נדמה שבסוף אני אמצא את עצמי ליד המצבה שלה, ופשוט מרגיש לי שאני עושה הכל לשווא, אני לא אומרת את זה לאבא שלי כי אני לא רוצה לכבות לו את התקווה האחרונה שלו, אבל קראתי את הסרטן של אמא שלי באינטרנט.
תמיד נהגתי לצחוק עם חברים שלי, כאשר הם היו אומרים לי שכואב להם הראש תמיד הייתי אומרת להם ׳רק אל תחפשו בגוגל, הוא תמיד אומר שזה סרטן ומגזים.׳ אבל עכשיו, הגוגל לא מגזים, הוא מעניק לי מראה ומשקף לי את המציאות של החיים שלי, המציאות האכזרית הזו שקורעת אותי לגזרים וגורמת לי לבכות נהרות של בכי בכל לילה, שגורמות לי להרטיב את הכרית, ולהתנהג כמו רוח רפאים במהלך היום כי אני כבר לא מרגישה כמו בן אדם, אני מרגישה שאני מונעת רק כי אני צריכה להשאיר את הנר של המשפחה שלי דולק, רק כי אני צריכה להשאיר אותנו בחיים ולהיאבק עלינו, למרות שאני יודעת שזה כנראה אבוד.
YOU ARE READING
זה בדם שלנו
Romanceכשהיינו נערים הוא היה העולם שלי, חיינו את האהבה שלנו, בכל בוקר קמתי בשבילו, לא חשבתי שיהיה דבר שיצליח לשבור אותנו, חשבתי שנעבור הכל, אבל החיים שברו אותנו, והשאירו אותנו חסרי מילים, השאירו אותנו מדממים שמנסים להפנות אצבעות מאשימות, וברחתי, השארתי אות...
