זה בדם שלנו

פרק 25; לסרב ולהכחיש

הווה/

אייבי; 23   |   דין; 24

״לא מבינה איך ויתרת עליי,
מי מחליף שמש?״
——
נקודת מבט אייבי גולן-

החיים שלי התפוררו לי בידיים, אמנם זה קרה באשמתי, זה קורה באשמתי גם בהווה, אבל זה לא עצר את ההתרסקות שלי, את התחושה הריקנית שאני מרגישה כאשר אני קמה בבוקר, כי בכל בוקר אני קמה בידיעה שאני קמה למציאות, מציאות שצוחקת לי בפנים, מציאות שהיא הסיוט שלי, מציאות שהיא הדבר הכי רחוק המציאות שחשבתי שתהיה לי.

התגעגעתי להרגיש חיה, לקום בבוקר ולהנות, להודות, ובאמת לחיות. רציתי לחוות את החיים שלי מחדש, לכתוב הכל מחדש, כי אולי ככה תהיה לי תקווה להיאחז בה, שהולך להיות יותר טוב,

כרגע אני קמה בידיעה שהיום הבא יהיה גרוע יותר, קשה יותר, ומכביד יותר. אני רוצה לשכוח מהכל, מהדאגות ומהחיים עצמם. אני רוצה להרגיש שוב, אבל להרגיש באמת. ולא להרגיש רק כאב אובדן ותסכול.

הלוואי והייתי יכולה להחזיר לאחור את מחוגי הזמן, הייתי רוצה לתקן כל כך הרבה דברים, לשנות הכל, להפוך את הכל, ובעיקר לא לוותר על מה שידעתי שהוא הדבר הטוב ביותר שיש לי בידיים.

״דין, די! די!״ אני מצחקקת תוך כדי שאני רצה על חוף הים והחול החמים מדגדג את כפות הרגליים שלי החשופות שלי, דין רודף אחריי ואני מתקשה לברוח ממנו, הצחוק מקשה עליי לרוץ והשמש מסנוורת אותי, אני ממשיכה לצחוק ולדדות בריצה לאורך קו החוף, מעיפה המון חול עם הרגליים שלי ומרגישה כיצד העליונות הלבנה המונחת על גופי וחושפת את בגד הים שלי סותרת את גופי יחד עם הרוח החמה.

שאני מסתובבת לאחור לראות איפה דין זה מאוחר מידי, כי הוא תופס אותי ומרים אותי על הכתף שלו, אני חובטת לו בגב וממשיכה לצחוק. ״תוריד אותי!״ אני צועקת עליו ואני שומעת את צחוקו הגברי הולך וגובר כאשר הוא רץ איתי,