זה בדם שלנו

פרק 21; חצי שנאה

חלק 2-
הווה עם נגיעות קטנות של פיסות עבר.

הווה/

אייבי; 23 | דין; 24

״אולי החיים לוקחים מאיתנו דברים על מנת
שנוכל להעריך את מה שבידנו.״
——
נקודת מבט אייבי גולן;

״תודה רבה,״ אני ממלמלת במהירות ועיניי מאירות כלפיי בעל הדירה שיושב מולי כרגע על כיסא האורן הכהה, אני מניחה את עט הפיילוט הכחול על השולחן בקירוב לידיו של בעל הדירה הזמנית שלי,

השכרתי דירה כאן באיזור, איזור הילדות שלי.

הדירה מעט בלויה, אך אני לא צריכה יותר מיזה, זה היה די והותר, רק עקב שמיעת קול זמר הציפורים המוכר מפעם, הרוח הקרירה, והרחובות המוכרים אשר העלו בי נשכחות, היו שווים הכל,

זה והעובדה שבאתי להתמודד עם העבר שלי,

וכאשר אני אומרת ׳העבר שלי׳ אני מתכוונת לדין הרוש, אני מתכוונת לפצוע מחדש את ליבי ולתלוש את הפלסטר שהנחתי על הלב שלי, באתי לתקן את פצעי העבר שלי, באתי לנסות להחלים.

״תודיעי לי אם תרצי להאריך את החוזה, זה יקל עליי מאוד למען האמת,״ בעל הדירה מדבר אליי בזמן שהוא מהדק את ערימת הדפסים שעברנו עליהם לפני כמה דקות- לחזו. חתמנו יחד על המסכמים הדרושים.

אני מחייכת לכיוונו ולוחצת את ידו תוך כדי שאני מהנהנת בראשי בהבנה, לא ידעתי מה אני עתידה לעשות מחר, ושכרתי את הדירה הזו לשלושה חודשים,

שלושה חודשים שבהם אני אנסה לבצוע מחדש בעבר,

המובילים נכנסים אל הדירה שלי, מתחילים לסדר הכל ואני נאנחת שאני נזכרת בהודעות הרבות שרועי הבוס שלי/ ידיד שלי/ מישהו שלא משחרר ממני/ אחד שלא מבין רמזים עבים מאוד- שולח לי.

הוא תוהה למה יצאתי לחל״ת*, אחרי הדרך שבכיתי ברכב שלו ביום שגיליתי על המוות של נואל, אני חושבת שזה אמור להיות די ברור בעיניו, אבל שוב.. לא מבין רמזים.

כאשר אני מתיישבת על עדן החלון, אני מסתכלת קדימה אל האופן ורואה את הבניין של ניב, אני יכולה לראות את המרפסת המרשימה בגודלה שלו, רק כמה מאות מטרים, ואני בבניין שלו, זה סטוקרי מצידי? כן, מאוד.

אבל הייתי זקוקה לזיכרון האחרון מן ׳החיים הקודמים׳ שלי.

----