Hynmar | היינמאר

פרק 1

היי בנות אהובות שלי.
מקווה שכולכן בסדר ומצליחות להמשיך בשגרה.
לאור המצב החלטתי לכתוב ספר קצת שונה ממה שאני רגילה אליו. ספר מעולם אחר.
מקווה שתהנו מהפרקים הראשונים שכבר הכנתי בשבילכן❤️

________________
________________

ניסיתי לא לגלגל את עיניי למבט המזלזל של אחיי בזמן שצפו בתמונות המתחלפות בטלויזיה הקטנה והישנה. תמונות שזעזעו אותי וגרמו לארוחת הערב שאכלתי לפני חצי שעה להתערבל בבטני. אני לא מבינה איך אפשר לראות אדם מת בטלוויזיה ולצחוק - לזלזל. במוות של אדם חף מפשע. דמי רתח בעורקיי מלראות את דיוֹן- אחי הבכור זורק את חתיכת הדג שהכנתי לו על הטלויזיה, לעבר האדם שנרצח בדם קר על ידי יצור בלתי מזוהה. מקרה הרצח הבלתי מפוענח השלישי בשלושת החודשים האחרונים בעיירה הקטנה שלנו. נשכתי את לשוני כדי לא לפלוט כלום מפי לעברם. אם אגיד משהו אשלם על כך.
לא ידעתי איך יש קשר דם ביני לבין ארבעת אחיי הגדולים שכרגע יושבים על ספת העור החומה והמתפוררת שבקוטג׳ הקטן שלנו. הם היו מלאי שנאה עד שהתפללתי שיום אחד השנאה הזאת תגרום להם לשלם ביוקר. הם אפילו לא בכו כשאמא שלנו נפרדה לשלום ומתה מול עיניהם חסרי הרגשות וגם כשאבינו נפטר מעצב לאחר שנה בדיוק.
עיניי עברו אל האדם מטושטש הפנים שהוקרן בטלויזיה. גופו היה נעוץ על אחד מענפי עץ גבוה. עיניו פעורות לרווחה וניתן היה לראות את האימה שעוד נשארה בהן גם לאחר המוות. מה שזה לא היה שרצח אותו, הוא היה אכזרי. לאחר התמונות המזעזעות של האיש, השריף של העיירה אמר באזהרה ״היצור שאנחנו נלחמים בו שייך לגזע נדיר, גזע שאנחנו בני האנוש לא ראינו מעולם. בבקשה הזהרו.״ לאחר דבריו המצמררים הופיע סרטון שכמעט שיתק אותי. דמות שחורה בעלת כנפיים ופנים שהחשכה הסתירה הלכה בנינוחות על הכביש שצמוד ליער שבו קרה הרצח האכזרי. בלעתי את רוקי, התעלמתי מצעקותיי של אחיי - ׳זה פוטושופ׳ והמשכתי לצפות. האדם-היצור היה גבוה, שרירי ומלא ביטחון. שיערו היה שחור כפחם וכל כולו לבש בגדים שחורים שנצמדו לשריריו. אך הדבר שלא הצלחתי להזיז את עיניו ממנו היו הכנפיים הגדולות, כנפיים שחורות מלאות בנוצות שהיו בגודל של היצור. מעולם לא ראיתי דבר כל כך מרשים. היצור נעצר, ממש מול מצלמת הכביש והרים את עיניו אליה באיטיות. מעדתי לאחור ונשמתי נעצרה. לא ראו את פניו, האפלה של הלילה הסתירה הכל, אך העיניים שלו.. אפורות ונוצצות, מהפנטות כמעט, הביטו אל תוך המצלמה וגרמו לצמרמורת לעבור בכל גופי, העיניים הכי יפות שראיתי מימיי. הרגשתי שהוא מביט היישר לתוכי, לתוך נשמתי.
לאחר שניה המצלמה הפכה שחורה.
בלעתי את רוקי. האם.. האם זה אמיתי? מי הוא? מה היצור הזה? מאיפה לעזאזל הוא הגיע? ולמה הוא רצח את האנשים שלנו? ידעתי שיהיה מיותר להגיד לאחים שלי שצריך לברוח לעיירה אחרת, הם כנראה היו צוחקים עליי וזורקים עליי גם את הדגים שלהם.
״אני לא מאמין שאנשים מאמינים לבולשיט הזה! מעולם לא ראיתי פוטושופ כל כך גרוע!״ עיניי הצטמצמו אל עבר מייל, אחי המבוגר ביותר לאחר דיוֹן. לא ידעתי אם אני יכולה לקרוא לו מבוגר בהתחשב בכך שהוא רק בן 25 וחסר מוח. דיוֹן היה הבכור, בן 26. לאחר מכן מייל, קיט בן ה23, ליף בן ה21 ולינקס בן ה19. לינקס היה האח היחיד שהיה אכפת לו ממני ושאני אהבתי. הוא יצא לפני יותר מחצי שעה לחפש עצים וענפים כדי לשים באח. במקומי. הוא פקד עליי לשבת, לאכול ולא לענות לאחיי אם הם אומרים משהו לגבי זה, שהוא יסדר את העניין.
דיוֹן הרים את ידו מעלה וכבר ידעתי שהוא הולך לפקוד עליי משהו. ״נייבי, תכיני לי דג.״ עיניי נפערו. הוא הרגע זרק את הדג שלו על הטלויזיה! נשמתי עמוק כדי לא להוציא את המילים בצרחה מפי. ״אין עוד דג. מספר הדגים שדגתי היו למספר האנשים בבית.״ דיוֹן הסתובב אליי במהירות כזאת עד שחשבתי שהמפרקת שלו תתפרק. הלוואי.
עיניו הכחולות הביטו בעיניי הירוקות. ידעתי. ידעתי שהייתי צריכה לחכות ולנסות לדוג עוד דג, אך הקור של חודש דצמבר הקפיא אותי והנהר כבר היה קפוא, ידעתי שלא יהיו עוד דגים, אלה שהצלחתי לדוג היו נס. בכיתי באומללות ממש שם על הנהר כי ידעתי שיקרה משהו. וצדקתי. הוא קם באיטיות והעביר את ידו בשיערו החלק שבצבע כרמל, בדיוק כמו שיערי. הוא התקדם אליי במבט שצרח שאני בצרות. בלעתי את רוקי אך עמדתי יציבה, שנים של אימונים לא להכנע בפניי אחיי. ״מה זאת אומרת? אני ראיתי שישה דגים בדלי המסריח שבאת איתו.״ ליבי פעם במהירות אך שמרתי על פנים אדישות. ״וכמה אנשים אנחנו במשפחה דיוֹן?״ התגרתי בו למרות שידעתי שאני אשלם על זה. עיניו הכחולות שהזכירו לי כל כך את אמי, האישה הכי טובה שהייתה קיימת על פני האדמה, הבהבו בזעם טהור. ״את. אכלת. את. הדג?״ הוא שאל דרך שיניים חרוקות. ״אני דגתי את הדג כמו את כל הדגים שאתם קיבלתם. הגיע לי לאכול אותו.״ לפני שהספקתי לנשום ידו עלתה אל שיערי הארוך והגלי, משך חזק לאחור עד שלא הצלחתי להחזיק את הדמעות בעיניי. שרף לי. ״תעזוב אותי״ מלמלתי וניסיתי להשתחרר באחיזתו. ״תשתקי!״ הוא אמר וסטר לפניי. רגליי נשמטו וצנחתי על הרצפה בכאב, אוחזרת את הלחי השורפת ועוצמת את עיניי בחוזקה. אף אחד משלושת אחיי האחרים לא קם. ״היית צריכה לבקש נייבי.״ קיט אמר מכיוון הספה ועצמתי את עיניי חזק יותר.
הם דרשו ממני לקום כל בוקר לפני הזריחה כדי לנקות את הקוטג׳ הקטן ואת הנעליים שלהם לאחר שחזרו מבילוי לילי. הם דרשו ממני לשטוף את בגדיהם, לסדר את המיטות שלהם, לחפש ענפים בקפור של דצמבר כדי להצית אותם באח ולחמם אותם, לדוג דגים ולהכין אותם בעצמי כדי שלא יגוועו ברעב ולא יבזבזו את מעט הכסף שיש לנו. הייתי צריכה לפחות פעם בשבוע לצאת אל מרכז העיירה כדי להתחנן לכסף, כי מישהו היה חייב לשלם על החשמל והמים בקוטג׳ הזה. עשיתי הכל. כל מה שדרשו, כי ידעתי שאין לי ברירה אחרת, לא היה לי לאן ללכת.
אבל עכשיו, אני צריכה לבקש רשות לאכול דג שאני דגתי? שאני הכנתי?
קמתי על רגליי בזהירות, סידרתי את השמלה הכחולה והכבדה שהגיעה עד קרסוליי והבטתי בקיט. ״הייתי רעבה. דגתי לכולנו. דיוֹן לא היה צריך לזרוק את הדג שלו על הטלויזיה!״ עיניהם של אחיי נפערו, הם שכחו שאני יכולה להגיע לטון כזה בקולי. דיון נהם ונתן אגרוף חזק בלסט שלי. ראיתי שחור. חשבתי שאני מתעלפת כשהוא הרים אותי מהרצפה וניער אותי מלפניו. ״מי את חושבת שאת, שתצעקי עליי?!״ הוא צרח לפניי הכאובות. דם זלג מפי וידעתי שפתחתי את השפה שלי, כמו בפעמים רבות. ״מי את.״ הוא אמר ודחף אותי אל הקיר המתפורר מאורחיי. הקוטג׳ רעד, כאילו עמד להתפרק לגמרי. גבי צרח מכאב כשנפלתי על רצפת העץ הישנה. ״דיוֹן..״ ליף מלמל מהצד, כנראה לרסן את אחיו הגדול. ״את כלום. ואני אלמד אותך לקח. את אישה קטנה! ולא תרימי את קולך יותר.״ עיניו איימו עליי כפי שלא איימו מעולם. מה.. מה הוא התכוון לעשות? הוא הרים אותי בשתי ידיו וצעד אל עבר המסדרון. הוא נכנס לחדר האמבטיה, שם היה שק השינה שלי, המקום שישנתי. החדר שלי. כן, חדר האמבטיה. הוא זרק אותי על הרצפה ומיהרתי לקפל את רגליי ולהצמד לקיר בפחד.