Hynmar | היינמאר

פרק 25

מבלי לחכות אפילו דקה לומאר פתח את הדלת. הצמדתי את החלוק אליי שוב והבטתי בו בבלבול. הבלבול נבע מכל מה ששמעתי ועברתי בשעה האחרונה, אך הוא לא היה צריך לדעת את זה.
לומאר נכנס אל לחדר במבט מובס ולא סגר את הדלת מאחוריו. כחכחתי בגרני ״מה.. מה אתה רוצה?״ הוא נאנח והביט בי, בידיי שמצמידות את החלוק ואז שוב בפניי הישר אל תוך עיניי. ״להתנצל.. מה שאמרתי..״ ״רצית לתת לאח שלי למות!״ זעמתי , הוא העביר את ידו בשיערו והלהבות בעיניו נצטו שוב ״אני פחדתי שיקרה לך משהו.. את עשית עסקה עם אמיראן נייבי, שזה מאוד דומה ללעשות עסקה עם השטן.״ גחכתי בזלזול. איך יכולתי לחשוב בכלל ברצינות על מה שהוא אומר אחרי מה שאמיראן סיפר לי? אחרי שהוא שמר עליי בטוחה ושום פגע לא קרה לי? המבט של הגנן הזקן עלה בראשי, המבט שנתן לאמיראן, כל כך חם וטוב, שום פחד לא היה מושקף מעיניו. לא ידעתי אם להאמין לכל מה שאמיראן אמר, אם לומאר בהחלט שיקר לי כשהצלתי אותו ביער. אני ראיתי את ההשתקפות שלי באור של אמיראן.. אני בערתי כמו השמש. והשם של אמא שלי שיצא מפיו.. היה נראה כאילו הוא הכיר אותה אישית. נערתי את ראשי.. כבר לא ידעתי במה להאמין. ״מה הוא עשה לך לומאר? למה אתה כל כך שונא אותו?״ שאלתי ברוגע ובשקט. באמת רציתי לשמור על אווירה רגועה ולדבר כמו אנשים נורמלים. לומאר בתגובה נשם עמוק וגחך בזלזול ״את אמורה לסמוך עליי. לא לשאול שאלות כאלה! אם אני אומר לך שהוא בן אדם רע את אמורה להאמין לי!״ הוא הרים את הקול וגרם לעיניי להפער ולגבותיי להתכווץ. להאמין לו.. לסמוך עליו.. איך? איך אחרי כל מה שאחיו התאום סיפר לי? ״מונלה עדיין קוראת לו אמי, זה לא נראה שהיא כועסת עליו כל כך-״ ״-אל תערבי את מונלה בזה! היא לא יודעת כלום! את אמורה להקשיב לי!״ הוא כבר צעק. ״היי, מה לעזאזל קורה פה?״ לינקס אחי נכנס אל החדר בבהלה, אחריו מונלה לבושה בחלוק סאטן ושיערה נראה די פרוע. ״לומי.. מה קורה?״ מונלה נגשה אל אחיה בקול מרגיע. כל מה שהצלחתי לעשות זה להביט על לומאר בהלם. מסתבר שאני צריכה להקשיב לו.. כי עכשיו אני אחת מהנתינות שלו נכון? לומאר זז ממקום למקום כמו משוגע ולא הפסיק להביט בי. ״היא עשתה עסקה עם אמיראן והיא לא מבינה כמה זה מסוכן בשבילה!״ הוא צעק אל עבר מונלה כמו ילד קטן, גחכתי בחוסר אמון. ״אני בסך הכל ביקשתי לדעת מה לעזאזל קרה איתו..-״ ״די! אני לא מוכן שתזכירי את זה יותר!״ הוא צעק שוב והתקרב, לינקס תפס את מקומו מול לומאר במטרה להגן עליי. ״תקשיב לי טוב המלך לומאר, עם כל הכבוד שאני אמור לתת לך, אם תתקרב לאחותי כך שוב לא ישארו לך עיניים להביט בה יותר.״ לינקס איים על לומאר ועמד צמוד אליו. ״לינקס..״ מלמלתי והתקרבתי אליו. הוא עשה לי את התנועה הקטנה הזאת עם האצבע, התנועה של ׳אל תתערבי׳. נעמדתי במקומי. ״אני לא אפגע בה.״ לומאר חרק את שיניו באיפוק והתרחק צעד אחד לאחור. מונלה הוציאה אוויר כבד מהפה רגע לפני שאחזה במצחה ביאוש. ״לומי.. אתה חייב להשאיר את זה מאחור..-״ ״-אני לא יכול מון! הבן זונה הזה רוצה אותה! אני יודע שהוא רוצה!״ לומאר צעק והצביע עליי. עיניי נפערו ופי גם כן. מה? בגלל זה כל הדרמה? ״אתה חושב שהוא רוצה אותי ובגלל זה אתה מתנהג ככה?״ מלמלתי ללא רגש משפתיי. לומאר הביט בי ״אני לא חושב. אני בטוח.״ הוא נעל את לסתו בחוזקה. ״לומי, העבר לא יחזור על עצמו, נייבי זאת לא-״. מונלה ניסתה להגיד אך לומאר קטע אותה כהרגלו ״אל תזכירי את השם שלה!״ הוא צעק והעיף את אחד מהכדים שהיו על שידת הספרים בחדר שלי על הקיר. ידיי עלו אל פי במהרה ועיניי נפערו. מה לעזאזל עבר עליו? זה היה לומאר נכון? זה היה לומאר שחשקתי בו כל כך.. מה.. עבר עליו? עכשיו ידעתי שמדובר בבחורה כי הרי מה יכול לסכסך כך בין אחים אם זאת לא אהבה? נאנחתי. ״אני לא יודעת מי אתה חושב שאני אבל אני לא היא.״ אמרתי בזעם רגוע כלפי לומאר. הוא הביט בי ללא הבעה ״את לא מכירה את אמיראן. הוא יכול לפתות אותך, בדיוק כמו שקרה כשנכנסת אל האור האדום שלו..״ נאנחתי בחוזקה ואחזתי בשיערי, הרגשתי שאני מתחרפנת ״אתה אמור לסמוך עליי!״ ״ואת אמורה לסמוך עליי!״ ״איך אני אמורה לסמוך עלייך אם שיקרת לי?!״ צעקתי.
דממה.
אף אחד לא דיבר, כולם רק הביטו בי. ליף וגלין גם הגיעו אל החדר והסתכלו על כל מה שקרה בעיניים לא מבינות.
״מה? מתי שיקרתי לך?״ לומאר אמר וצעד אליי, מונלה אחזה בזרועו והביטה בי במבט מודאג. במבט מבין. דמעות התווצרו בעיניה.. היא ידעה. היא ידעה למה התכוונתי ורק המבט הזה הוכיח לי שאמיראן לא שיקר. היא עצמה את עיניה, היא לא יכלה להביט בעיניי. ״אני.. אני החצי שלך נכון? לי יש את הכוח של השמש.״ לינקס וליף קראו יחדיו ״מה?!״ גלין העביר יד בשיערו ולא הצליח להביט בי. ולואמר.. הידק את לסתו וגחך בזלזול. ״אמיראן אמר לך את זה נכון?״
באותו רגע ידעתי שאני עומדת להתפוצץ. ״אתה ידעת את זה! שיקרת לי ביער שאתה פצוע! איכשהו בדרך מסתורית גרמת לזה שאני אסיים כאן! איך בכלל הצלחת לשכנע את לניק להביא אותי לכאן?? הוא בכלל לא ידע על זה!״ נעצרתי. רגע אחד.. מחשבה עלתה לראשי. לינקס החיה.. הוא היה איתו.. הוא ידע?.. הוא ידע! אור זהוב הופיע בחדר, לינקס החיה הופיע היישר מולי, הביט בי. דמעות התווצרו בעיניי ומשום מה אפילו הכאב מהידיעה שלומאר שיקר לי לא כאבה לי כמו הידיעה שלינקס החיה הסתיר ממני את זה. ״נייבי..״ לינקס התקרב אך אני צעדתי מהר לאחור. ״מי אתם? מה אתם רוצים ממני?״ לחשתי בדמעות והמשכתי לצעוד לאחור עד שהתנגשתי במרפסת הקטנה. לינקס אחי התקרב. ״על מה לעזאזל היא מדברת? מה הסתרתם מאיתנו? כל זה היה במכוון?!״ אחי תמיד ידע לחבר את כל הקלפים עוד לפני שהם נחשפו. הבטתי בליף שכבר תאר לעצמו מה קרה. סיפרתי לו את כל מה שעברנו מאז הגענו לכאן, סיפרתי לו כל מילה שאמרו לי כי ידעתי שליף קולט דברים ולעולם לא שוכח אותם. ״אמיראן סיפר לך את זה נכון?!״ לומאר צעק והתקרב ״די!!! שחרר כבר מאמיראן!! אתה לא מבין שהוא היחיד שחשף את האמת מבפניי?! כשכולם שיקרתם לי!״ הלהבות בעיניו בערו ״אז כן נפגשת איתו!!״ הוא צרח ״זה לא העיקר!״ צעקתי בחזרה והרגשתי את גרוני בוער בכאב. ״יש לי את הכוח של השמש וזה מה שאתה מתעסק בו?!״ המשכתי לצעוק ולהניף את ידיי מסביב! ״אמא שלי הייתה פאקינג מוּר כמוכם! ואתם ידעתם את זה!״ התחרפנתי, הרגשתי שהשתגעתי. ידעתי שכל פניי היו אדומות, מעולם לא הרגשתי זעם כל כך חזק. ״נייבי..״ לינקס החיה ניסה להתקרב ״אל תתקרב אליי!״ התייפחתי בבכי ״עלייך הכי סמכתי.״ מלמלתי בעצב כשהבטתי אל תוך עיניו. משהו בעיניו הזהובות זז ועצב השתלט עליהם. ״זה היה לטובתך.. את עברת תקופה קשה.״ הוא אמר ברוגע ואני הנדתי בראשי מהר כל כך שזה עשה לי סחרחורת. ״זה לא תירוץ. כבר כמה ימים שהרגשתי טוב. הכי טוב שאי פעם הרגשתי..״
לפני שמישהו הספיק להגיד משהו, קול של עורב מחריש אוזניים נשמע מכל עבר. כולם התכופפו כשעורב עצום בגדלו, פי שלוש מגודל בן אדם רגיל, נכנס מהחלון העצום. צרחות נשמעו מפי כשהרגשתי את העורב אוחז בבטני ומושך אותי איתו. ״אה!!!!!!!״ צרחתי. לינקס אחי, לומאר וליף ניתרו לעברי וניסו לאחוז בי. הבטתי בלין אחי בעיניים מוצפות דמעות, בידיעה שהם לא יצליחו לעזור לי כי הכוח של העורב הזה היה חזק מדי. לינקס אחי צרח בחוזקה ״לא!!!!!!!!!״ זה הדבר האחרון ששמעתי לפני שמצאתי את עצמי בשמיים אחוזה בטפריו של עורב עצום.

*****

צרחתי כמו חולת נפש כשלא הבנתי מה לעזאזל קורה לגוף שלי במהלך התעופה. כאב שלא הצלחתי לתאר צרב את כל גופי. ״תעזוב אותי.. בבקשה.״ מלמלתי לעצמי בידיעה שאין סיכוי שהוא שמע אותי. ניסיתי להביט סביב. היינו מעל הגבעה שלומאר הביא אותי, עדיין בשטח הממלכה שלו. של מי העורב הזה? לאיזה ממלכה הוא שייך? מה לעזאזל רוצים ממני? התייפחתי בבכי מהכאב שצרב אותי בצלעות כתוצאה מהאחיזה של הטפרים שלו בי.
לפתע הספקתי לקלוט באופק, ציפור גדולה, שלא מוכרת בעולם בני האנוש. ציפור בצבע כתום, לבן, וקצת צהוב. הכנפיים שלה היו עצומות ומנצנצות. הצלחתי לראות אפילו את עיניה הכתומות, שאותן עטפו ריסים ארוכות מדיי, עד כדי כך ארוכות ומרשימות שלא הצלחתי להבין אם היא רואה משהו. רציתי לצרוח לעזרה, אבל איך ציפור אמורה להבין אותי לעזאזל?
לפני שהצלחתי למצמץ, הציפור הזאת הגבירה את התאוצה שלה והתנגשה בעורב שאחז בי בחוזקה. היא התנגשה בו כל כך חזק עד שהוא איבד את האחיזה שלו בי. צרחתי בחוזקה כשנפלתי במעגלים אל האדמה, מעולם לא פחדתי כך וידעתי שזהו.. שעמדתי למות.

לאחר חמש שניות בערך של של נפילה - ידעתי כי ספרתי את כמות שניות שיקח לי לעזוב את הגוף שלי - נחתתי על גב של.. של מה? הבטתי סביבי כשגופי התייצב בבלבול ובפחד. הייתי על גב של סוס.. עם כנפיים עצומות. סוס אדום בעל שיער כתום ומנצנץ, כנפיו היו מלאות נוצות אדומות וכתומות. אני יודעת שאמרתי את זה כל כך הרבה פעמים מאז שהגעתי אל העולם הזה.. אבל.. זה היה הדבר הכי מרהיב שראיתי. הסוס פרס את כנפיו אפילו רחב יותר והתעופף באיזון אל עבר הקרקע. לפני שנחתנו הוא סובב לאחור את ראשו והביט בי בזעם, צהל בזעם. הבטתי בעינו הכסופה, שאותה הקיפו עיגול לבן ומנצנץ וקול של יפחה נפלט מפי. נחתתי על גבו על בטני בהקלה ובבכי, אחזתי בו הכי חזק שיכלתי.  ״אמיראן..״

__________________
_______________________

היי בנות הנה עוד פרק! מקווה שאהבתן!