Hynmar | היינמאר

פרק 16

״מה קרה?״ מיהרתי לקום מהרצפה ולהתקרב אל מונלה. עיניה עברו מהרצפה אליי והיא מיד הנידה את ראשה והעלתה חיוך מנחם על פניה. ״שום דבר, הוא פצוע כמעט בכל הגוף אבל עם קצת מנוחה הוא יהיה בסדר.״ הקלה שטפה אותי ״באמת? את לא משקרת לי?״ שאלתי וחיבקתי את עצמי, כשהיא הנידה את ראשה בשלילה פרסתי את ידיי סביבה וחיבקתי אותה חזק. ״תודה, תודה רבה לך.״ היא הייתה בהלם לכמה שניות לפני שהחזירה לי חיבוק מלטף. ״לא הגבת ככה כשהצלתי אותך בצינוק ההוא..״ היא אמרה והתנתקתי מהחיבוק אך לא הפסקתי לחייך אליה. ״הוא הרבה יותר חשוב.״ מונלה חייכה והנהנה כשמבט מבין הופיע בעיניה. ידעתי שהיא אהבה את האחים שלה יותר מכל גם כן.
לאחר שמונלה ציוותה להעביר את לינקס לחדר שמולי והחלפתי את הכותונת המלוכלכת שהייתה עליי בשמלה פשוטה וארוכה בצבע תכלת, נשארתי עם לינקס לבד והרשתי לעצמי להביט בו. הוא שכב על מיטה ענקית כמו שלי בצבע שחור. המצעים היו בצבע כחול כהה וכך גם כמעט רוב החדר.
לא האמנתי שלינקס היה פה כשהבטתי בו. פה בהיינמאר.. איך לעזאזל אני אסביר לו על המקום הזה? איך הוא יקבל את זה? האם ירצה להשאר? האם בכלל יתנו לו להשאר? נאנחתי והתקדמתי אליו עם שרשרת השמש בידי ועדנתי אותה לצווארו. הוא מעולם לא הוריד אותה כמו שאני מעולם לא הורדתי את שלי. התיישבתי לידו וליטפתי את פניו היפות והחסונות. הנוכחות שלו כאן מילתה את חזי באושר עד כדי כך שרציתי לבכות שוב. התגעגעתי אליו כל כך.. דאגתי לו כל כך.. ועכשיו הוא כאן לידי. חלצתי את נעליי ועליתי על המיטה, נשכבתי לידו והבטתי בו ישן, לא אעצום עין עד שהוא יתעורר.

עשר דקות חלפו, חצי שעה, שעה, והוא עדיין לא קם. הוא בסדר? הוא לא היה אמור לקום כבר? לפני שהבהלה תקפה אותי פניו של לינקס התעווטו מעט. התיישבתי במהירות והנחתי את ידיי בשתי צידי פניו. ״לינקס?״ הוא הוציא קול כואב מפיו רגע לפני שלחש ״מים.״ מיהרתי אל השידה שלידו ואחזתי בכוס המים שכבר הכנתי לו לפני. לינקס לגם מהמים בשקיקה ונשכב על הכריות שלו בעדינות. הוא סוף סוף פקח את עיניו והרגש בעיניו הירוקות גרם לעיניי לצרוב שוב. מצמצתי כדי להעלים את הדמעות ושאלתי ״איך אתה מרגיש?״ עיניו התרככו כשסוף סוף הפנים שזאת אני. ״נייבי..״ הוא לחש את שמי בהקלה כשדמעות הציפו את עיניו. ״זאת אני״ אישרתי את מילותיו ואחזתי בידו. ״חשבתי.. הייתי בטוח שלא אראה אותך יותר.״ הוא מלמל והעלה את ידו החבושה כדי ללטף את הדמעה שירדה על לחיי. ״כשראיתי את התיק שלי זרוק על הרצפה, ידעתי שהיית שם וידעתי שקרה לך משהו. כשהמעופף ההוא ראה אותי הבנתי שיש סיכוי גדול שנפלת לידיים שלו ושאת כבר לא..-״ ״-לא היית צריך לחפש אותי.. ידעת שברחתי. ידעת. למה חיפשת אותי למרות כל מה שעשיתי לך?״ גבותיו התכווצו בבלבול ועיניו זעמו, כפי שלא ראיתי אותן זועמות כלפיי בחיי. ״את אחותי! ולא עשית לי דבר!״ הוא הרים את הקול שלו ״אני גם אחותם. הם הזיזו אצבע כדי לחפש אותי?״ הרמתי גם את הטון שלי, פניו התעוותו ״אל תשווי אותי אל הנוולות האלה!״ הוא כמעט צעק והחל להשתעל מהמאמץ. הנחתי את ידי על חזהו ובלעתי את רוקי. ״את הבן אדם שהכי חשוב לי ביקום הזה.״ עיניו התרככו ודמעה ירדה מאחת מהן, ליבי התכווץ בכאב. ״אני יודע למה ברחת. אני מבין למה ברחת. אני מצטער שהכרחתי אותך לעשות את זה-״ ״-לא הייתה לך ברירה, לא היה פתרון אחר.״ הפעם אני נגבתי את הדמעה שלו. ״תמיד יש פתרון, הייתי צריך למצוא דרך אחרת.״ שפתיו רעדו כשהוא התחנן ״תסלחי לי נייבי, אני כל כך מצטער. על הכל. על שלא הייתי לידך כשהכי היית צריכה אותי..״ הנדתי את ראשי כשפרצתי בבכי שקט וכיסיתי את פניי, לינקס התיישב למרות המאמץ שזה הצריך ממנו והצמיד אותי אל גופו החסון. הפעם לא התכווצתי מהמגע שלו. נאנחתי בהקלה וקברתי את פניי בשקע צווארו כששחררתי את כל המועקה שהייתה עליי. הרגשתי את הכתף שלי נרטבת מהדמעות של לינקס, הוא לא טרח לנגב אותן או להעמיד פנים שהוא לא בכה. ״שום דבר ממה שקרה לא קרה באשמתך. אף אחד מאיתנו לא אשם לין. ואני.. אני לאט לאט מרגישה טוב יותר.״ התרחקתי ממנו ואחזתי בפניו כדי שיראה את הכנות בעיניי. עיניו בחנו אותי, את הצבע שחזר אל פניי, את הכתפיים והגוף שלי שלא נראו כאילו אני גוועת ברעב. ״איך? איפה היית? איפה אנחנו עכשיו נייבי? מי היה הבן זונה שתקף אותי ביער ההוא?״ חרקתי את שיניי כשנזכרתי בבן דוד של נליק. הייתי צריכה לנעוץ את הסכין גם באיבר שהוא הכי אוהב.
נשמתי עמוק לפני שהתחלתי לספר ללינקס הכל. על אותו הערב שראה אותי חוזרת מהיער לאחר שהצלתי את לומאר, על אותו הערב שברחתי ונליק חטף אותי. סיפרתי לו על לינקס החיה והוא לא הצליח להסתיר את ההלם מפניו. סיפרתי לו על כך שיש עולם מקביל לעולם שלנו ושהיבשות שלו הן ממלכות. סיפרתי לו על המלכים, על לומאר והאחים שלו. על כך שלמונלה יש את כוח הלבנה וכך היא הצילה אותו. משהו בעיניו השתנה כשהזכרתי את שמה של מונלה אך לא התייחסתי לזה יותר מדי.
לינקס נאנח בהלם ונשען שוב על הכריות. ״אני צריך לעכל.״ הוא הסביר כשלא דיבר כמה דקות. ״יש לי דרך לגרום לך לעכל מהר יותר.״ אמרתי בחיוך קטן וקמתי מהמיטה. עברו שעות מאז האמבטיה שעשיתי בתחילת הערב וכבר היה אמצע הלילה. הכוכבים היו בשיא הזוהר שלהם כשפרסתי את הוילונות הארוכים לצדדים וחשפתי את הנוף המרהיב שהפנט אותי כל פעם מחדש. החדר שלינקס שהה בו היה מול החדר שלי כך שחלקנו כמעט את אותו הנוף ואפילו הייתה לו את אותה המרפסת. עיניו של לינקס נפערו וגופו התיישב מהופנט על המיטה. ״מה.. לעזאזל״ הוא מלמל בפה פעור כשהביט בכוכבים הבוהקים, בגנים הנוצצים ובנחלים הזוהרים. ״תשאר ככה כמה שעות ותהפוך להיות אני מלפני תשעה ימים.״ אמרתי בחיוך רחב יותר. פניו היפות עדיין סרקו את הנוף והוא התחיל לנסות לקום. ״לא לא לא, אתה עדיין לא יכול לקום לין״ צחקקתי והתקדמתי אליו, השבתי אותו על המיטה ״אני רוצה לראות-״ ״-אני יודעת, תראה מחר כשתרגיש טוב יותר..״ ליטפתי את שיערו הזהוב וגרמתי לו לשכב בחזרה על הכריות. הוא עדיין הביט בנוף.
דפיקה קלה נשמעה בדלת, זיהיתי את הדפיקה הזאת. מונלה נכנסה לחדר בחיוך חם ועם השולחן הקטן של האוכל. מיהרתי לקום אליה ולעזור לה ״למה את סוחבת את זה מונלה? היית צריכה לבקש מטווי או נירי.״ אמרתי תוך כדי שעזרתי לה לגלגל את השולחן המלא במטעמים אל מרכז החדר. גבותיה של מונלה קפצו בהפתעה וצחוק קטן נפלט מפיה ״את נשמעת כמו לומאר.. גם ככה הייתי צריכה לבוא לראות את המטופל.״ היא הניפה בידה אל עבר אחי. ליבי החסיר פעימה כששמע את השם של לומאר.
ברגע שלינקס שמע את קולה של מונלה עיניו זזו בחדות מהנוף אליה. שוב הניצוץ הזה בעיניו. הוא סרק אותה, את כולה כשכחכח בגרונו וניסה להתיישב שוב. שתינו מיהרנו אליו אך מונלה הצליחה להניח את ידיה על כפתיו ראשונה. הלסת החסונה של לינקס קפצה מהמגע ועיניו הביטו בעיניה שוב במבט המוזר ההוא. ״אתה צריך לשכב ולנוח.״ היא אמרה ברוגע וראשו התרפה על הכרית. ידה הימנית נחתה על מצחו בעדינות כנראה כדי לבדוק אותו. עפעפיו של לינקס נסגרו מעט עקב המגע והוא נשם עמוק. חייכתי בהבנה, המגע של מונלה היה עילאי.
עיניה של מונלה נפערו בהפתעה ״אתה מחלים מהר יותר משחשבתי.״ צחקקתי ״הוא תמיד היה כזה.״ לינקס חייך חיוך צדדי שגרם למונלה לבהות בו לרגע, רק לרגע לפני שהיא הורידה ממנו את השמיכה עד קו מכנסיו. עיניה נפערו מעט וגופה קפא כשהיא הביטה בחזהו החשוף ללא החולצה. היא הגיבה כך למרות שהיא ראתה אותו באותו המצב כשטיפלה בו במשך שעות. הצלחתי להבין אותה.. גם אני לא יכלתי לראות חזה חשוף של גבר מבלי להלחץ כל פעם מחדש. ההבדל ביננו הוא שמהמקרה שלי עברו קצת יותר משבועיים ומשלה עברו יותר ממאה שנים.. נאנחתי בידיעה שזה ירדוף אותי לנצח. לינקס הביט בה במבט לא מבין והתקדמתי אל מונלה כדי להניח את ידי על כתפה. ״אם זה מלחיץ אותך..-״ ״שטויות. נגעתי בו במשך שעות, לא תהיה שום בעיה לעשות זאת גם עכשיו.״ היא ביטלה את דבריי במהירות וניגשה אל התחבושות שעל גופו. לינקס נשם עמוק מהמילים ועיניו התרככו. לא ידעתי אם בגלל הידיעה שגופו הלחיץ אותה או בגלל העובדה שנגעה בו.
לאחר כמה דקות כשמונלה הייתה מרוצה ממה שראתה היא עזבה את החדר בחיוך חם ובפקודה ״תאכלו ולכו לישון.״
לינקס נאנח כשהדלת נסגרה והעביר את ידו בשיעור ״היא.. היא..״ הוא גמגם ״יפהיפיה ומדהימה אלה המילים שאתה מחפש.״ אמרתי בחיוך והתקרבתי אל המיטה. התקדמתי אל השולחן וקירבתי אותו אל לינקס. הוא גחך בחוסר אמון והנהן. ״אני לא מאמין שאני אומר את זה לאחותי הקטנה אבל אני רוצה שהבחורה הזאת תגע בי כל היום.״ הבטתי בו בפה פעור ופרצתי בצחוק מתגלגל כשכיסיתי את פי ״אתה דוחה״ אמרתי והרמתי כף גדושה באורז ובשר לעברו. ידי קפאה כשהבטתי בעיניו הפעורות בהפתעה. ״אני לא חושב שאי פעם שמעתי אותך צוחקת ככה.״ חייכתי והבטתי אל הכף שבידי, ״אני יודעת.״ הכנסתי את הכף אל פיו בעדינות, הוא התענג על האוכל. לאחר כמה דקות של שקט שלינקס בחן אותי ללא הפסקה וסיים את כל תכולת הצלחת, קמתי ממקומי והתקדמתי לעברו. ״אתה באמת צריך לישון.״ עיניו נצצו אליי. ליטפתי את שיערו ונשקתי למצחו ״אני בחדר ממול אם תצטרך משהו אוקיי? כל דבר.״ הוא חייך בהנהון ונשק לידי.

כשיצאתי מהחדר של לינקס לא התקדמתי אל החדר שלי. צעדתי אל המשך המסדרון אל עבר הקומה התחתונה, הייתי צריכה לברר כמה דברים.