Hynmar | היינמאר

פרק 3

ההלם עדיין אחז בי כשהזר התיישב ומתח את רגליו על האדמה הקרה. שיערו השחור נפל על מצחו באופן מושך ומפתיע ואצבעותיו הארוכות והדקות עברו בו כדי לנסות לסדר אותו, ללא הצלחה. עיניו עלו אל עיניי, סורקות את פניי, את גופי, את שמלתי. השתתקתי תחת מבטו והכנסתי את אצבעותיי אל מתחת לחול כדי להרגיע את הרעידות שתקפו אותי. רגליי היו מקופלות אל חזי ועיניי היו נעוצות בו. פחדתי, קצת ממנו, אבל יותר ממה שהמבט שלו גרם לי להרגיש עמוק בתוך הבטן שלי. ״מי?״ הוא שאל והתקדם אליי כמו חיה טורפת שמנסה לצוד את הקורבן הבא. הוא נע על ברכיו ואני לא הייתי מסוגלת לזוז, ידיי רעדו במידה שכבר לא הצלחתי לשלוט בהן. "מ-מה הכוונה?״ גמגמתי, למרות שהייתה לי תחושה למי הוא מתכוון. ״מי עשה לך את זה?״ ידו החסונה נעה לכיוון הברך הרועדת שלי ונגעה בה בעדינות עד שכמעט לא הרגשתי אותה. ברכי הפסיקה לרעוד. עיניי נעצמו בכאב כשהפנמתי את שאלתו ודמעות שרפו באיום את עיניי.
לא הייתי צריכה להגיד לו מה קרה לי לפני שבוע. לא הייתי צריכה לפלוט את זה מפי. מה לעזאזל עבר עליי כששיתפתי מישהו זר באירוע הנורא שלא יצא מראשי בימים ובלילות האחרונים? בנוסף, הוא לא היה סתם מישהו זר.. הוא היה היצור המסוכן מהסרטון שראיתי לפני שבוע. יצור מסוכן ורוצח בעל כנפיים מדהימות ושחורות שכרגע הסתתרו בדרך מסתורית. ידעתי שזה הוא, הייתי בטוחה בכך.
פקחתי את עיניי כששמעתי אותו שואל שוב, ״מי?״, ידו שהייתה על ברכי עלתה לשפתיי הרועדות. הוא העביר את אצבעו על שפתי התחתונה וניסה לנגב את הדם היבש שעליה, ללא הצלחה. ״איך אפשר..״ הוא התקרב אליי כך שיכולתי להרגיש את נשימותיו על עורפי וכף ידו עברה ללטף את הלסת הפגועה שלי, עצמתי את עיניי ״לפגוע בצורה כזאת בדבר כל כך יפה?״ הוא שאל ברוגע. פקחתי את עיניי ונתקלתי באפור נוצץ וזועם, ההפך המוחלט מקולו הרגוע. ״תגידי לי מי. אני מבקש ממך..״ הנימוס בקולו הפתיע אותי והרפתי את ראשי תחת ידו המלטפת. מה שהרגשתי כשליטף אותי כך.. כשהתעניין בי, גרם לליבי להחסיר פעימה. ידעתי שמה שאני עושה כרגע הוא לא בסדר לחלוטין. פעם, לפני שבוע.. לעולם לא הייתי עושה דבר כזה. לעולם לא הייתי מדברת עם מישהו זר ובטח שלא נותנת לו ללטף אותי כך באמצע יער חשוך ובודד. ״אל תנסה להכריח אותי. כי לא אגיד לך.״ לא הבנתי למה הגנתי על דיון, הגיע לו להענש, לההרס כמו שהרס אותי. אך לא הייתי מסוגלת להגיד את שמו של אחי, פשוט לא הייתי מסוגלת. במיוחד לא למישהו שאני לא יודעת מה כוונותיו ואולי הוא ירצח את כולם בקוטג׳, כולל אותי. עיניו הצטמצמו באכזבה והמשיכו לבחון את פניי. ״לא אכריח אותך״ הוא אמר וקם על רגליו, שמט את ידיו ממני בבת אחת. כמעט ויבבתי בעצב. רק עכשיו שמתי לב כמה הוא גבוה, בדיוק כמו בסרטון. נשארתי לשבת על הרצפה כשהבטתי בו הולך ממני. הוא הסתובב אליי בחצי ראש כשאמר לי בקול צרוד וגברי ״אני מודה לך״ והמשיך ללכת.

״חכה״ קולי נשמע לא יציב כשנעמדתי במהירות. רציתי לשאול אותו אם זה הוא, אם הוא הבחור מהסרטון אך לא הצלחתי להתיישר לחלוטין כי מיד נפלתי על ברכיי.
עצמתי את עיניי בחוזקה מתחושת הכאב שצרבה אותי. שרף לי. שרף לי שם.. בין הרגליים והרגליים עצמם. פתאום כל התחושות שלא הרגשתי בגלל האדרנלין שהיה בי מהרצון להציל את הגבר הזר נחתו עליי בבת אחת. נאנקתי בכאב ואחזתי בבטני התחתונה כשכרעתי ברך על האדמה הקרה. הגבר הזר הופיע וכרע ברך מולי, ״כואב לך״ הוא אמר יותר משאל, הנהנתי ונשכתי את שפתי הכואבת. הוא אחז במותניי והניח אותי על גזע עץ מאחוריי בעדינות. הבטתי בעיניו הזועמות בדמעות. לא הצלחתי לעצור אותן, הכאב היה חד אך הנשמה שלי כאבה יותר מכל. כל הזכרונות מלפני שבוע צפו בראשי. הרמתי את ידיי לעיניי ולחצתי חזק כדי להפסיק את הזכרון הנוראי, כדי להפסיק את מוחי מלפעול. קול בכי קורע לב בקע מפי ושחררתי מה שהחזקתי בתוכי כבר שבוע. שבוע שהרגיש נצח.
הזר היפהיפה החזיק בידיי שמוחצות את עיניי בחוזקה והזיז אותן בכוח רב. עיניים אפורות נוצצות וכאובות הופיע מול טשטוש הדמעות שלי. ״כואב לי״ אמרתי בבכי מר, ״כואב לי״. לא התכוונתי לכאב פיזי. נראה כי הוא הבין את זה, עמוק בתוך העיניים העוצמתיות האלו. עצמתי את עיניי כשהוא הצמיד אותי אל חזהו החסון בחיבוק מוחץ. לא התכווצתי, חשבתי שאתכווץ עקב האירוע שקרה לי אך לא. אפילו לא נרתעתי. לא הרגשתי שום פחד מהגבר שהצמיד אותי אליו. ״תבכי.״ הוא ציווה וליטף את שיערי בעדינות. ״תתפרקי.״
כך עשיתי.
מעולם לא בכיתי כמו שבכיתי בזרועותיו של הזר. לא כשאמי מתה, לא כשאבי מת, לא כשאחיי התעללו בי כל חיי. גרוני שרף ועיניי צרבו מדמעות כשהרמתי את פניי לעברו. הוא הביט למטה אליי במבט כאוב, כועס. אחזתי חזק במעיל עור שלבש כדי שלא יתרחק. לא רציתי שיתרחק. ידו ליטפה את שיערי ואת הצד הימני של פניי, ״את יותר חזקה ממה שאת חושבת.״ נשימתי נעצרה עקב מילותיו. ״אני יודע שעכשיו הכל נראה שחור, שאין לך טעם לחיות. אני מכיר את התחושה. אבל את חזקה. אני לא יודע איך קוראים לך, או בת כמה את, אבל אני כן יודע ומרגיש כמה את חזקה. עזרת לי והצלת אותי כשאת במצב הזה למרות הכאבים הפיזיים שלך. תעריכי את עצמך. אל תיפלי.״ הוא אמר בחום ורוגע והתרומם. הוא לקח ממני את חום גופו ואת מגעו המנחם והתרחק ממני עם גבו כלפיי. ״תעריכי את עצמך.״
הוא חזר על המילים לפני שזוג כנפיים גדולות מלאות נוצות שחורות הופיעו על הגב שלו באור לבן ובוהק. ליבי דפק כמו משוגע ופי נפער, ידעתי שזה הוא, ולמרות זאת.. לראות אותו במלוא צורתו מולי גרם לי להשתתק. הוא הפנה את פניו אליי בחצי סיבוב והביט בי במבט משמעותי אחרון לפני שפרס את כנפיו העצומות. הוא התעופף אל השמיים במהירות שיא- ונעלם.

****

שעה לאחר מכן, כשהשמש כמעט זרחה והכאב דעך מעט, חזרתי אל הבית בצליעה כואבת. הייתי חייבת לשטוף את עצמי, להרגיע את שריריי הכואבים. דמעות שוב ירדו מעיניי בכאב כשהבטתי אל החלון של החדר של לין. הכאב הזה יעבור אי פעם? האם אצליח להתגבר על זה? האם יש בכלל טעם? הרי גם אם אחזור לעצמי אני אחזור להיות שפחה. בשביל מה להלחם?
תעריכי את עצמך. אל תיפלי. קולו היפה של הזר נשמע בראשי. הזר שלעולם לא אשכח ולא אספר עליו לאף נפש חיה. לא ידעתי אם הוא באמת רצח את האיש שצולם לפני שבוע בחדשות. לא ידעתי אם להאמין שזה היה הוא. הגבר שחיבק אותי כך, שניחם אותי כך. שרצה לדעת מי עשה לי את הנזק הזה ולהרוס אותו. ראיתי בעיניו שהוא טוב. האם הייתי תמימה? אולי. בכל מקרה לא התכוונתי לספר עליו לאף אחד.
כשעברתי מעל החלון אל החדר של לין, צפיתי בו ממתין לי על המיטה. כשהבחין בי הוא קם במהירות וסרק את גופי מכף רגל ועד ראש. ״את בסדר? איפה היית?״ הוא ניגש אליי והניח את ידיו על זרועותיי. התכווצתי. זאת התגובה שציפיתי לה כשהזר המעופף חיבק אותי אליו. לין הוריד מיד את ידיו ״אני מצטער״ הוא אמר במהירות ושוב בחן אותי. ״רציתי לנשום אוויר״ אמרתי בקול שלא הכרתי. קול כבוי, כאוב וצרוד. הוא הנהן בהבנה בעיניים ירוקות ויפות. ניסיתי לא להביט אל החזה החשוף של אחי היפה, יותר יפה מכל שאר האחים שלו. גבוה יותר, חסון יותר. עורו היה בהיר אך זהוב כמו שלי, לחייו היו סמוקות כמו שלי. בעקרון הוא היה דומה לי מאוד פרט לשיערו הבלונדיני הקצר והבהיר, ששונה מהשיער הארוך בצבע חום כרמל שלי. ״אני אשים חולצה. מצטער. שמעתי רעש מוזר ובאתי לכאן כדי לראות אם את בסדר, שכחתי לשים חולצה.״ הוא אמר בכזאת מהירות שכמעט לא הספקתי לעקוב אחריו. הוא היה לחוץ, פחד מהתגובה שלי, פחד לגרום לי אי נוחות כלשהו. הייתי בטוחה שהוא שמר עליי מאחיי שלא יפרצו לחדר הזה וידרשו ממני לעבוד בשבילם כל יום מאז מה שקרה.
״זה בסדר״ אמרתי וניסיתי לשלוח את ידי אליו בניחום אך הורדתי אותה מיד. למה היה לי כל כך קל לגעת בגבר זר שלא ידעתי אם יפגע בי או לא, אבל באחי, שידעתי שלא יפגע בי לא הצלחתי לגעת?
לינקס נשם עמוק והתיישב שוב על המיטה כשאמר ״אני חושב שאני שיודע איך לעזור לך.״ גבותיי התכווצו בבלבול, הוא ידע איך להעלים זכרונות? כי אם לא אני לא רואה דרך אחרת לעזור לי. הוא נאנח שוב והניח את פניו בין ידיו. ״יש מישהו״ הוא אמר מבעד לידיו, כבר לא אהבתי את הכיוון שזה הולך אליו. ״בעיירה, הוא בעל כמה מהמסעדות ולא חסר לו כסף.. הוא מעוניין בך זמן מה.. והוא.. טוב. גבר טוב. אני יודע שהוא טוב. הוא רוצה לבקש את ידך.. ו-״ ״-אתה רוצה שאתחתן עם גבר שאני לא מכירה, אחרי מה שקרה לי?!״ התפרצתי בצעקה והבטתי בו המומה. מה לעזאזל הוא חשב לעצמו?! עבר רק שבוע אחד! והוא חושב שהפתרון זה שאני אתחתן עם מישהו?! ״אני לא אוכל לשמור עלייך לנצח כאן נייב.. ואני יודע שהוא אדם טוב. זה לטובתך.״