Hynmar | היינמאר

פרק 12

״מישהו ממכם יום אחד יגרום לי להתקף לב!״ צעקתי והנחתי את ידי על חזי העירום. לינקס צחקק והתקדם לעברי, ״את צריכה להתרגל.״ נבהלתי והתחלתי לכסות את גופי העירום בכל סבון הבועות שהצלחתי לאסוף לעברי. ״את לא באמת מסתירה את גופך ממני נכון? אני פאקינג חיה. הגוף שלך לא מזיז לי.״ הבטתי בו בעיניים מכווצות ואמרתי ״אני לא מאמינה לאף זכר ביקום הזה יותר״ לינקס הוציא קול מוזר מפיו ״אפילו לא למלך לומאר?״ הוא הביט בי במבט יודע. הפסקתי לאסוף סבון לעברי והרמתי גבה ״אתה עוקב אחריי או משהו כזה?״ הוא התיישב ממש לידי מחוץ לאמבטיה והביט בי בעיניים זהובות וזוהרות. הוא הביט בי כך שניות ארוכות ״ניסיתי לשמור עלייך״ הוא אמר לפתע בטון רציני שגרם להפסיק לשחק עם הסבון באצבעותיי מלחץ ולבלוע את רוקי. ״ישבתי מחוץ לחלון התא כשישנת ושמרתי כשראיתי אותו נכנס. ידעתי שהוא יעשה משהו וידעתי שאף אחד לא ישמע אותך. מיהרתי לעדכן את המלך. אני מצטער שהוא לא הגיע בזמן.״ הוא השפיל את עיניו למיי האמבטיה וליבי התרכך והתכווץ בחום. הוא שמר עליי? החיה הזאת שבכלל לא ידע מי אני? למה?
אז בזכותו הם הגיעו לפני שהוא הצליח לממש את מעשיו. בזכות החיה המוזרה ששמה זהה לשל אחי האהוב. הרמתי את מבטי אליו בחום ״מצטער? אתה הצלת אותי.״ שפתי רעדה וידי עלתה אל מחוץ לאמבט. ליטפתי קלות את פניי הכבש היפה של לינקס. הוא זהר אפילו יותר. ״אני מודה לך לין, מעומק ליבי. ומצטערת על כל רגע שלא הכרתי אותך כשזה קרה בפעם הראשונה..״ הוא נשם עמוק ומשהו זז בעיניו הזהובות והזוהרות. ״זה לא יקרה שוב.״ הבטחה. שלושה יצורים הבטיחו לי את אותו הדבר. למה? למה הם כל כך רגישים אליי?
״אז.. אתה מתכוון לראות אותי מתרחצת?״ אמרתי במטרה לשנות נושא. לינקס גלגל את עיניו ופלט נחירה. ״אני אחכה לך בחדר״ הוא אמר ונעלם באור זוהר כנראה אל החדר שמעבר לדלת. מה הייתה הבעיה פשוט לעבור דרך הדלת הפתוחה אל החדר? צחקקתי.
התעכבתי עוד כמה דקות באמבטיה לפני שקמתי והתייבשתי. לבשתי כותנת לילה מבד סאטן בצבע בז׳ ומעליה חלוק ארוך שרוולים מבד סאטן באותו הצבע. הרגשתי כמו נסיכה, לא האמתי שאנשים באמת לבשו בגדים כאלה לשינה. יצאתי מהחדר והבחנתי בלינקס שוכב על בטנו על מיטתי. האם רצה לשמור עליי גם עכשיו? כמעט חייכתי. לא היה לי אכפת. משהו בי לא האמין שאוכל להתחבר לחיה מוזרה כזאת ביום. ביום כל כך ארוך. התקדמתי לעבר המיטה ונכנסתי אל מתחת לשמיכות. ״אתה חושב שללומאר יהיה אכפת אם אצא מחר לחקור את הגנים?״ לינקס הביט בי במבט מוזר ״כמובן שלא, הוא כל היום רצה שמישהו יצליח לגרום לך לצאת.״ גבותיי קפצו בהפתעה, ״באמת?״ הוא הנהן. ומתח את רגליו על מיטתי הענקית. ״בטח. את אורחת כאן, את מוזמנת להסתובב היכן שאת רוצה.״ ליבי התחמם. לא האמנתי שהזרים האלה התייחסו אליי בכל כך הרבה חום. אוזניי החתול של זזו מעט כאילו ניסו לשמוע משהו אך נרגעו לאחר כמה שניות. הזוהר של הקרניים שלו דעך מעט כשהוא פיהק בעייפות והניח את ראשו על רגליו בעייפות. הוא התכוון לישון איתי. האמת? לא חששתי. להפך, הרגשתי די בטוחה עם לינקס. כפי שהרגשתי עם אחי..
״איך קוראים לסוג שלך?״ שאלתי בסקרנות והסתובבתי אליו. לינקס הביט בי מנומנם ואמר ״דיאני״ בפיהוק. פיהקתי גם אני. שם מוזר, אך לא הופתעתי כלל. ״אפשר שאלה אחרונה לפני שאתה נרדם?״ מצמצתי בעיניי בתמימות בניסיון לפתות אותו. ״את יודעת שזה לא עובד עליי נכון?״ המשכתי למצמץ בתמימות והוא צחקק ״תשאלי אותי ואז תניחי לי כבר.״ הנחתי את ידיי מתחת לראשי בהתלהבות. ״בני כמה המלך והנסיכה באמת?״ לינקס הביט בי וחייך, הוא מתח שוב את רגליו כשאמר ״לוּמאר בן ארבע מאות ושלוש עשרה, גלין בן ארבע מאות ואחת עשרה ומוּנלה בת ארבע מאות ותשע.״ עיניי נפערו והתיישבתי בבלבול, התעלמתי לגמרי מהגיל הזקן של האנשים הצעירים והיפים האלה ושאלתי בהתעניינות ״גלין?״ לינקס הניף את ראשו בצחוק. ״ידעתי שזאת לא הולכת להיות רק שאלה אחת.״ התיישבתי מולו והתחננתי ״בבקשה ספר לי!״ לינקס צחקק שוב והתחיל לספר. ״גלין זה האח הממזר של לוּמאר ומוּנלה״ עיניי נפערו ונשכבתי על בטני מולו, השענתי את פניי על כפות ידיי והבטתי בו בסקרנות, לינקס צחק שוב. ״לאבא שלהם - המלך לשעבר, הייתה מאהבת שאמא שלהם - המלכה לשעבר, הסכימה עם קיומה. המאהבת נכנסה להריון והביאה את גלין לעולם. המלכה שנאה אותו ואותה לאחר המקרה, היא הסכימה למלך לנהל רומן איתה אך לא להתרבות. היא אפילו לא נתנה למלך לראות את גלין וגירשה אותו ואת אמו מהממלכה שלנו.״ ליבי התכווץ. ״בזמן המלחמה עם המלך פייגון, המלך והמלכה מתו ולומאר הוכרז למלך. לאחר שהמלחמה הסתיימה לומאר ומונלה החליטו לחפש את אח שלהם, ומצאו אותו, עוטף את אמו המדממת בחיכו ובוכה עליה את כאבו.״ פי נפער וליבי התכווץ בכאב מהסיפור הקצר והנורא. ״היא מתה?״ לינקס הנהן ״נרצחה.״ עצמתי את עיניי בכאב. ידעתי איך זה מרגיש לאבד אמא. ״הם מחוברים? האחים?״ לינקס פלט צחקוק ופיהק בעייפות. ״שום דבר לא יכול להפריד בינהם.״ הוא עצם את עיניו והקרניים שלו כבו. צבעם האמיתי היה בגוון שמנת זהובה, אך בלי האור והגיצים הן נראו מתות. הנחתי שרק כשהוא ער הקרניים שלו זוהרות. נשכבתי על גבי ותהיתי איפה היה האח המסתורי היום? האם היה דומה להם?
פיהקתי בעייפות והתכרבלתי בסדינים הנעימים. לא זכרתי מתי עצמתי את עיניי ברוגע בזמן האחרון והופתעתי איך הצלחתי להחזיק מעמד ערה עד עכשיו.