Hynmar | היינמאר

פרק 33

״אמיראן לא!״ לינקס, דרי, שילו ומיילין צעקו יחדיו כשהאור התעצם ואמיראן החל להעלם. פעלתי הכי מהר שיכלתי והתפרצתי אל תוך האור. הפעם לא נאנחתי כי קור עטף אותי, קור מקפיא יותר מהשלג של חודש ינואר. ״אמיראן!״ צעקתי בתוך האור והקול שלי הדהד בכל מקום. ״תעצור!״ ציוויתי עליו, עיניו עדיין היו קפואות. ״הבטחת שתשאר איתי.״ הפעם לחשתי בעצב, בהזדקקות. אם יקרה לאמיראן משהו בזמן שינסה לעשות ללומאר משהו מטופש.. לא רציתי לחשוב על התוצאות. עיניו התרככו מעט והיה ניתן לראות באופן כמעט בלתי נראה את האור הכסוף של אישוניו. ״אל תעזוב אותי.״ התחננתי שוב, כפי שעשיתי ליד הנחל. הדמעות שהפסיקו לרדת מהפחד התחדשו שוב וירדו על לחיי בטיפות כבדות. האור החל לדעוך, עיניו של אמיראן כמעט חזרו אל עצמן. הנפתי את זרועותיי סביב צווארו והנחתי את ראשי על כתפו. אחזתי בחולצתו הנקייה והשחורה בחוזקה והצמדתי אותו אליי הכי חזק שיכלתי. הרגשתי את זרועותיו משתהות לרגע לפני שהן אחזו במותניי והצמידו אותי אליו. ״איפה הוא פגע בך?״ הקול שלו היה כמעט זר וגרם לצמרמורת לעלות בגבי. אך.. זאת לא הייתה צמרמורת רעה. ״מה בדיוק קרה?״ הוא לחש שוב באיפוק. נראה כאילו הוא אחז בכל כוח שבעולם כדי לא להגיע עד ללומאר ולהתפרץ. המחשבה שהיה לו את האומץ לפגוע במלך, באחיו התאום רק כי פגע בי.. הייתי אנוכית, רעה ומגעילה. איך העזתי להתרגש מזה?
״אני אספר לך-״ ״-אני רוצה שהיא תספר לי!״ אמיראן התפרץ על לינקס. הוא לא צעק, הוא רק הרים את הטון אבל זה גרם לכל החדר להשתתק ולגופי לרעוד. אמיראן לא היה צריך לצעוק כדי שיפחדו ממנו. התנתקתי מעט מהחיבוק והתיישבתי לידו, עדיין אחזתי בזרועו. ״אני אספר הכל.״ אמרתי בלחש וליטפתי את זרועו.

כולם נותרו בהלם לכמה דקות. אף אחד לא דיבר, לא זז, הייתי בספק אם הם בכלל נשמו. ״את יצרת חומת אש?״ דרי שאל והתרחק מהקיר שהוא כל כך רגיל להיות צמוד אליו. נשמתי עמוק וברעד, הנהנתי. ״פאק.״ הוא אמר בעיניים פעורות. יד קטנה וחמה נגעה בכף ידי השמאלית, היד שלא נוגעת באמיראן. הבטתי במיילין שחייכה אליי חיוך מנחם. ״אני מצטערת שהוא עשה את זה.. את בטח הרגשת נורא שזה הגיע דווקא ממנו.״ היא לחשה אבל הצליחו לשמוע אותה. היא צדקה.. העובדה שהכאב הפיזי הגיע מלומאר.. לא הצלחתי לסבול את הכאב הזה. ״אנחנו צריכים לעבוד על הכוח שלך. את תצטרכי לתרגל את השליטה עליו, זה יהיה לא קל אבל אני בטוח שתצליחי.״ שילוֹ אמר ושילב את ידיו. הרגשתי עוד גל של בכי מתקרב בעקבות המילים שלו. הוא.. רציני? ״אתה.. אתם.. לא מפחדים?״ גמגמתי. אמיראן הביט בי לכמה שניות בחוסר הבנה לפני שפלט גחוך לא מאמין. ״זה עדיף שתלמדי לשלוט על הכוח שלך מאשר שתבני לנו כאן חומות מפאקינג אש. יקחו ימים עד שנסיים לרהט את הבית שוב.״ שילו אמר והתיישב על המיטה. צחוק קטן נפלט מפי, ואז צחוק יותר גדול, ואז התפרצתי בצחוק מתגלגל על הספה. צחקתי כל כך חזק שידעתי שהם חשבו שאני משוגעת. הבטן שלי כאבה ולא ידעתי איך להפסיק. ״אם אהבת את הבדיחות שלי את צריכה לגלות איך אני במיטה.״ עיניי נפערו ונחנקתי מהצחוק של עצמי. לחיי התחממו, גם כל צווארי, הרגשתי שאני עמדתי למות מבושה. ״שילוֹ!״ מיילין צעקה באזהרה. אמיראן נדרך לידי והתיישר על הספה. שילו נתן לעצמו סטירה על המצח. ״פאק אני מצטער. אני אדיוט. אני מדבר שטויות לפעמים.״ מיילין זרקה עליו כרית נוי לבנה ״רק לפעמים?״ דרי התגרה ושילב את ידיו. ״לכו תזדיינו.״ שילו אמר וזרק על מיילין את הכרית חזרה, היא פגעה ישירות בפניה היפות. ״חוץ ממך נייבי, אני מצטער.. באמת.״ הוא הביט בי בכנות ובחיוך קטן, לחייו הפכו לאדומות מעט. אמיראן נרגע לצידי ונשען על גב הספה. ״זה רק אני, או שאתה מסמיק שילוני?״ אמיראן שילב את ידיו והתגרה בו. החנקתי צחוק. עיניו של שילו נפערו ״אני לא מסמיק. ואל תקרא לי ככה.״ אמיראן הוציא קול שגרם לבטני להתחמם.
״אתה מסמיק״ אמיראן המשיך.
״אני לא מסמיק!״
״אתה כן.״
״אני לא!״
״אתם יכולים להפסיק לשגע את השכל?״ הקול של אחי לינקס הופיע מהכניסה. חיוך רחב בגודל של כל הבית הזה עלה על פניי. מיהרתי לקום על רגליי ולזנק על גופו החסון. ״את בסדר? שמעתי מה קרה.״ הוא עטף את פניי בידיו הגדולות. הנהנתי. ״אני מצטער שעזבתי אותך לבדך.״ הוא אמר בעצב שגרם לי להאנח. ״אתה לא יכול להיות איתי כל הזמן לין.״ הוא הניד את ראשו ״אני צריך, את אחותי.״ נאנחתי שוב והנחתי את ידיי על חזהו. ״לא. אני אלמד להגן על עצמי ואז אף אחד לא יצטרך להיות הבייביסיטר שלי יותר.״ לפני שלין הספיק להוציא מילה מהפה, שילו התחיל לדבר שוב ״היא כבר בונה חומות מאש, כמה סקסית היא יכולה להיות אה?״ הוא צחקק עם עצמו. עיניי שוב נפערו, לחיי שוב התחממו. שילו עצם את עיניו. ״שיט. שמישהו ישלוט על הפה שלי!״ הוא קם והתפרץ. ״הסיבה היחידה שאני לא מאגרף את הפנים היפות שלך היא שאתה הסמקת ואני לא אעשה לך עוד בושות.״ לין אמר וגרם לי להניח את ידי על פי, למנוע את הצחוק שאיים לבוא. עיניו של שילו נפערו ״אני לא הסמקתי!״
״אתה הסמקת.״ לינקס אחי ואמיראן ציינו ביחד. זהו זה, התפרצתי בצחוק וליבי ריחם על שילו המסכן.
״אתה אמרת שהפנים שלי יפות. אתה אוהב את מה שאתה רואה לינקס בן האנוש?״ שילו זרק אל עבר אחי בהתגרות. פי נפער. לינקס נדרך לצידי ורק לרגע נראה שהוא איבד את המילים. החיוך שלי התרחב. ״אה! מי מסמיק עכשיו??״ שילו קפץ במקומו כמו ילד קטן והצביע על לין. ״אני לא מסמיק.״ לין אמר ונשמע כמו תקליט שבור של שילו. ראשי הונף לאחור וצחוק מתגלגל התפרץ מתוכי. ״אני תקועה בין מטומטמים.״ מיילין אמרה ממקומה ונעמדה ביאוש. היא התקדמה לעברי והניחה את זרועה על כתפי. ״בואי נייבי, אנחנו צריכות לנוח מהאדיוטים האלה.״ ליבי התחמם עד כדי כך שהוא נמס בחזי. הם קיבלו אותי כל כך יפה.. לא הבנתי למה זכיתי בהם. חייכתי חיוך חם ואמיתי. ״רגע.״ לין אחי עצר אותנו ״מה לעזאזל נעשה עם לומאר? אני מבין לגמרי למה את לא רוצה לחזור והאמת היא שכדאי לו שאני לא אחזור כי אז משהו רע מאוד יקרה לפנים שלו-״ ״-אל תפגע בו לין.״ הנחתי את ידי על זרועו ״הוא טעה והוא הולך לשלם על הטעות הזאת בכך שאני לא אהיה קרובה אליו יותר. זה מספיק.״ לין לא נראה משוכנע כל כך במילותיי אבל זה היה ידוע שהוא לא יכל להלחם במלך של הממלכה הזאת לבדו. דינו יהיה מוות. הוא נשף בחוזקה ״אוקיי. אבל מה נעשה? הוא לא יתן לזה לקרות..״ לין אמר והצביע עליי ועל הבית. נאנחתי ביאוש, אני באמת לא יודעת. ״יש לי רעיון.״ קולה היפיפה והמושלם של מונלה נשמע מאחורינו. הסתובבתי אליה בחיוך מתוח ולב דופק, עדיין זכרתי את מה שקרה ביער. כשברחתי מלומאר ברחתי גם ממנה, לא בכוונה כמובן אבל היא בטח הרגישה.. -״נייבי..״ מונלה התקדמה אליי במהירות והצמידה אותי לגופה בחיבוק חם ומרגיע. נשפתי בהקלה והחזרתי לה חיבוק בחיוך. ״אני כל כך מצטערת על מה שקרה. אני לא אתרץ בשמו של לומאר, מה שהוא עשה היה נורא. אני מצטערת..״ דמעות נקוו בעיניה כשהיא התרחקה ממני מעט. חייכתי אליה וליטפתי את כתפה בעדינות ״אני בסדר. אל תתנצלי, שום דבר מזה לא באשמתך.״ לא הספקתי לחבק אותה חזרה כששילו צעק לפתע ״אוקיי אני מקווה שהרגע המרגש נגמר כי אני חייב..״ הוא דילג מעל הספה כאילו היא כלום ורץ אל מונלה שחייכה אליו חיוך כל כך רחב. היא פרסה את זרועותיה לצדדים ושילו התנגש בגופה בחיבוק מוחץ. הוא הרים וסובב אותה באוויר וצעק דברים לא ברורים. ליבי נמס שוב. ״למה לעזאזל את לא באה לבקר?! אנחנו לא חשובים לך יותר? לא אכפת לך מאיתנו? את..-״ ״-שילוֹ.״ מונלה אמרה את שמו ברוגע ומנעה ממנו להמשיך לשאול שאלות. הוא עצם את עיניו ״פאק התגעגעתי לשמוע את השם הזה יוצא מהפה הרגוע שלך.״ לינקס אחי נדרך לצידי. עיניו שרפו את שילו במבטו, ידענו שהוא מקנא. הוא הרגיש אל מונלה משהו שעוד לא הצלחתי לברר אבל זה היה חזק. מונלה צחקקה. ״אתה יודע למה לא הגעתי.. אל תכעס עליי.״ איך אפשר בכלל לכעוס על מונלה? ״איך אפשר לכעוס עלייך?״ שילו אמר בקול את מחשבותיי. ״סליחה? אנחנו הולכים לקבל גם חיבוק או שאת הולכת להתייחס רק אל שילוני?״ מיילין שאלה ברוגז מזוייף והניחה את ידיה על מותניה. שילו עיקם את אפו. מונלה צחקקה והתקדמה אליה, חיבקה אותה בחוזקה. דרי עזב את מקומו ליד הקיר והתקרב בזהירות. הוא בחן את מונלה בשקט מכף רגל ועד ראש. מונלה חייכה אליו חיוך קטן והניחה את ראשה על חזהו החסון. הוא עטף אותה בזרועותיו ונשק לראשה, משהו מגונן יתר על המידה נצץ בעיניו של דרי כשעשה זאת. אמיראן התקרב כשמונלה סיימה לחבק את כולם והצמיד אותה אל חזהו. הוא קבר את פניו בכתיפה ולחש לה כמה דברים באוזן, היא צחקקה. הם התנתקו מעט בחיוך עצוב. ״אתה חסר לי.״ מונלה אמרה בקול מעט שבור ואחזה בכפות ידיו של אמיראן. ״אני יודע.. גם את חסרה לי מוּן.״ הם הביטו אחד בשני לכמה רגעים ודיברו דרך העיניים. אמיראן שחרר יד אחת והניח את זרועו סביב גבה. לין כחכח בגרונו, ״אז מה הרעיון שלך?״ הוא בקושי הצליח להחזיק את מבטה החודר של מונלה. האם רבו?
היא נשפה, עדיין צמודה לאמיראן. ״מה שקרה ביער היה חריג מאוד מצד לומאר, כולנו יודעים את זה, לומאר יודע את זה.״ מבטה חדר אל תוך נשמתי בכוונה להעביר את המסר. הנהנתי במתיחות. ״בגלל שהוא יודע את זה הוא נמצא במצב שהוא יסכים להכל, העיקר שאת תיהי בסדר.״ משהו זז בליבי, דקר אותי. נשמתי עמוק כשהיא המשיכה ״אני אגיד לו שאת כאן.״ קולות של הפתעה הושמעו מרחבי החדר, כולל ממני. ״רגע, אל תלחצו ותקשיבו לי.״ מונלה הביטה בכולם וכשכולם שתקו, היא דיברה שוב. ״אני אגיד לו שנייבי כאן אבל שאסור לו לבוא לראות אותה, לפחות לא בימים הקרובים. אני אגיד לו שאת לא מסוגלת לראות אותו ואולי אפילו תפגעי בו מבלי להתכוון, אני אגיד לו שאת צריכה זמן לעצמך ושעדיף שלא תתראו בינתיים.״ כל מה שהיא אמרה היה אמת, אני לא יודעת למה חשבתי שמונלה תמציא סיפור מופרך ותשקר.. ״העיר הזאת בטוחה, לומאר יודע את זה. לינקס בשליטה מלאה כאן, זרים לא יצליחו להכנס מבלי שלינקס או אמיראן ידעו. בגלל שלומאר לא יודע שיש עוד מוּרים קרובים ששומרים עלייך כמו אמי, שילו, מיילין ודרי - אני אבוא בכל יום כדי לראות שהכל בסדר ולהרגיע אותו. כמובן שנציב בעלי חיים סביב הבית וברחבי העיר כדי שידווחו לכם אם במקרה לומאר ישתגע ויחליט לקפוץ לביקור. הבית הראשון שהוא יבקר יהיה של לינקס כך שאתם תדעו מספיק זמן לפני שהוא כאן.״
אף אחד לא דיבר. כולם עיקלו את התוכנית של מונלה. התעלמתי מהשאלה שצצה בראשי על איפה לינקס החיה גר, הייתי בטוחה שהוא גר כאן.. זה לא היה העניין כרגע. ״את חושבת.. שהוא יבין?״ קולי יצא צרוד. מונלה חיבקה את זרועו של אמיראן ונשענה עליו, הוא נשק לראשה. ״לימים הקרובים כן. הוא לא במצב טוב עכשיו.. אני אוכל לשכנע אותו לסגת לשבוע או אולי קצת יותר. אחרי זה כבר נחשוב על תוכנית אחרת, אולי לא נצטרך לחשוב על משהו ואת בעצמך תרצי לחזור..״ היא חייכה חיוך קטן. הייתי בספק.. אבל אין לדעת מה יוליד יום.