Hynmar | היינמאר

פרק 21

״לא, אתה לא יכול לתת לזה לקרות.״ פלטתי מבלי לחשוב והתיישרתי על הספה. לפתע לא הרגשתי שלווה כל כך. לומאר הרים את ראשו והביט בי ״למה?״ השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה. באמת למה? למה הבחור הזה לא עבר לי טוב בגרון? למה הרגשתי דרוכה לידו?
״אני לא יודעת.. הוא פשוט..״ לומאר התיישר והביט בי בסקרנות ״הוא לא מצא חן בענייך?״ נשכתי את שפתיי. האם יכלתי בכלל להגיד משהו? האם זה היה מקומי? ״נייבי.. דברי.״ לומאר פקד עליי והניח את ידו על ירכי בעדינות. התעלמתי מלחיי שהחלו להתחמם ואמרתי בשקט, ״משהו בו.. גורם לי לתחושה מוזרה בגוף. מן בחילה וצמרמורת לא נעימה.״ לומאר ליטף את ירכיי באגודלו, ״הוא בעייתי. יש לו עבר לא טוב.״ גבותיי התכווצו ״אז למה לעזאזל אתה נותן לו להתחתן עם אחותך?״ דמי פעם בכל גופי בסוג של זעם. לומאר נאנח ועצם את עיניו. ״זה סיפור ארוך״ הוא מלמל, התכוונתי לנזוף בו אך רשרוש עלים חשוד שהגיע מחוץ לבקתה הסיח את דעתנו מהשיחה. השתתקנו ועצרנו את נשימתנו כדי לשמוע טוב יותר. זה לא היה רשרוש של רוח אלא של יצור או אדם הולכים על הקרקע. ״לומאר?״ שאלתי בחשש כשהרשרוש נשמע שוב. לומאר נעמד בדריכות וציווה לפני שיצא מהדלת ״אל תצאי מהבקתה.״

נשימתי הכבידה עליי כשהשעון הראה שלומאר יצא כבר ליותר מעשרים דקות. איפה הוא? למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לחזור? פתאום השקט והשלווה שהרגשתי במקום הזה התעופפו מגופי ותפסו את מקומם חרדה ופחד. נעמדתי על רגליי ברעד והתקרבתי אל חלון העץ שמימין לספה. הזזתי את הוילון האפור מעט כדי לבחון את השטח בחוץ. הכל נראה רגיל, הדשא הכתמתם התנוענע בעדינות יחד עם הרוח.
סגרתי את הוילון וזזתי לאחור כשלא הצלחתי למצוא שום דבר חשוד. זזתי עוד צעד וקפאתי במקומי. צרחה מחרישת אוזניים יצאה מפי כשהרגשתי חזה חסון ונעים מאחוריי גבי, מונע ממני להתקדם עוד לאחור. התכוונתי להסתובב אך יד חזקה וחמימה אחזה בפי ומנעה ממני להוציא קול. המשכתי לצרוח אל תוך ידו בהסטריה ולזוז כמו מטופרת, אך האדם - המוּר שמאחוריי מנע ממני להתרחק. נשימתי איבדה את הסדירות שלה והרגשתי את ליבי פועם בכל איבר בגופי. ״ששש, כדאי לך להרגע יפהיפה קטנה או שזה יהפוך להיות מכוער.״ הקול שלו היה גברי, צרוד וסקסי להחריד. הנחתי את ידי הקרה על ידו החסונה שאחזה בפי ומנעה ממני להוציא הגה, ניסיתי לשרוט אותו אך ללא הצלחה. השתוללתי, לא הצלחתי לעצור. הרגשתי את הזכרונות והמגע של דיוֹן על גופי חונקים אותי. לא הצלחתי לנשום. ״היי. אני לא הגעתי לכאן כדי לפגוע בך. תרגעי, עכשיו.״ המשכתי לבעוט באוויר, לשרוט אותו, לנסות להזיז אותו. ״את לא תצליחי להזיז אותי, כל מה שאת צריכה לעשות זה להרגע. אני אשחרר אותך רק אז.״ עצמתי את עיניי למשמע קולו והעלמתי את הדמעות. לא אבכה מולו, אני אראה לו שאני חזקה, לא עברתי את כל מה שעברתי כדי להכנע למוּר מטומטם בעל קול מצמרר ונעים. ניסיתי להסדיר את נשימתי, לא להתייחס לגופו החסון והגבוה שנצמד לגבי. ״יופי״ הוא לחש באוזני כשהפסקתי להלחם ונרגעתי, כמעט הצלחתי לנשום נורמלי. ״אני אשחרר אותך עכשיו וכדאי לך להשאר בשקט.״ פקחתי את עיניי כשהרגשתי את ידיו מרפות מגופי, לא הצלחתי למנוע מעצמי להסתובב במהירות ובזעם. לפני שהצלחתי לפלוט משהו נשימתי נעצרה. אם חשבתי שללומאר היו את העיניים הכי מדהימות שראיתי - טעיתי. המוּר שמולי.. היה.. הוא היה פשוט.. מושלם. את האישונים הכסופים שלו עטפו שני עיגולים לבנים ונוצצים, כמעט כמו הצבע הנוצץ של הנחלים. אין לי מושג איך הצלחתי לראות את הצבע הלבן בתוך הלבן של עיניו. העיניים שלו היו גדולות כך שלא ניתן היה להתעלם מהן, את העיניים עטפו ריסים ארוכים ושחורים, שבזכותן עיניו נראו טובות וחמימות. שפתיו שחייכו חיוך קטן ותחמני, לא היו עבות אך גם לא דקות. הלסת החלקה שלו הייתה מפוסלת באופן לא מושלם, מה שגרם לו להראות אפילו יותר מושלם. גבותיו השחורות עלו למעלה בשעשוע כשבחן אותי בוחנת אותו. לא היה לי אכפת שהוא שם לב, כי לכמה רגעים לא הצלחתי להוריד ממנו את עיניי. שיערו השחור היה חצי אסוף בפקעת על ראשו, החצי השני היה פזור והגיע עד לכתפיו.
״סיימת?״ קולו הפתיע אותי ומנע ממני לעבור לבחון את גופו, שכנראה היה אפילו יותר יפה מפניו. הנפתי את סנטרי מעלה בגאווה. ״מי אתה ומה לעזאזל אתה רוצה ממני?״ שאלתי ללא שום פחד בקולי. חיוכו התחמני התרחב מעט, הוא ליקק את שפתיו ״ממך? אני לא רוצה כלום.״ גבותיי התכווצו בבלבול ושילבתי את ידיי מתחת לחזי.. מה שגרם לו להביט לרגע בחזי, רק לרגע. למרות שהוא הזיז את מבטו ממני, זה לא מנע מגופי להתכווץ. לא ידעתי אם הוא הבחין בכך כי הוא פשוט אמר, ״איפה לומאר?״ הדם שלי בעבע בתוכי. מה הוא רצה ממנו? הרמתי את סנטרי אפילו גבוה יותר. ״מה אתה רוצה ממנו?״ האישונים שלו התרחבו והוא צעד לעברי במהירות, ברגע אחד גבי היה מוצמד אל הקיר שמאחוריי. נשימתי שוב הפכה להיות כבדה בחזי והפחד שיתק אותי למקומי. ״אני חושב שאת לא מבינה. אם את לא רוצה להפגע כדאי לך לענות לי על השאלה הפשוטה והקטנה ששאלתי אותך.״ גופו היה קרוב אל גופי והגובה שלו הרעיד כל סנטימטר בי. הבטתי למעלה אליו בעיניים פעורות וניסיתי להכניס אוויר לראותיי. ״תתרחק ממני.״ הצלחתי להגיד בבטחון, הבטתי היישר אל תוך עיניו. אישוניו התרחבו אפילו יותר ״קודם..-״ הוא הרים את ידו וליטף את לחיי בעדינות בעזרת אצבעותיו הדקות. ״-תעני לי.״ עצמתי את עיניי ונעזרתי בכל כוחותיי לא להתעלף מפחד. אני חייבת לצאת מזה, אני חייבת לחשוב על פתרון. אני לא אפקיר את לומאר, מצד שני אני לא יודעת למה המנוול הזה מסוגל.
אם לינקס היה כאן.. הוא היה מכסח את הבן זונה!
רגע! לינקס! לא אחי.. החיה! הוא מצליח להרגיש אותי כשאני חושבת עליו! התחלתי לחשוב על החיה ולקרוא לו לעזרה בתוכי. המור שמולי עיקם את פרצופו ״את מתחילה לעצבן אותי-״ לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט, אור זהוב מילא את החדר. כמעט נפלתי ובכיתי בהקלה כשראיתי את לינקס עומד ליד היצור המקולל.
״תתרחק ממנה אמיראן.״ חיוכו של היצור התרחב והעיגולים הנוצצים סביב אישוניו נצצו אפילו יותר. ״לינקס!״ הוא קרא בקול והתרחק ממני צעד אחד כשהניף את ידו באוויר. ״ממתי אתה קורא לי בשמי המלא? אתה חבר!״ אמיראן אמר ושילב את ידיו בחיוך שחושף שיניים לבנות ומושלמות. רעדתי כנגד הקיר בהקלה כשהרגשתי שכל תשומת ליבו כבר לא מופנת אליי. ״אנחנו לא חברים.״ לינקס אמר ונעמד לצידי, אמיראן פרץ בצחוק. ״אחי הדביק אותך במרמור שלו. אה דרך אגב, איפה הוא?!״ חיוכו ירד ועוצמת הקול שלו גרמה לקירות העץ של הבקתה לרעוד. הוא לא אמר שחיפש את לומאר? על איזה אח הוא מדבר עכשיו?- ״תעוף מפה אמיראן!״ קולו העוצמתי של לומאר נשמע מכיוון הדלת הפתוחה. כמעט בכיתי מאושר. חייכתי בהקלה. אמיראן חייך שוב, פרס את ידיו לאוויר - שוב. ״היי אח תאום! הרבה שנים!״ עיניי נפערו ופי כמעט הגיע אל הרצפה. אח.. תאום?!
מה לעזאזל?
״מה זאת אומרת אח תאום?״ זה היה הקול שלי שפלט את השאלה לאוויר. התאפקתי לא להעלות את ידיי לפי בהלם. אמיראן הביט בי בעיניים משועשעות והתיישב על ידית המשענת של הספה. ״את לא ידעת שללומי יש אח תאום? לא סיפרת לה עליי?״ הוא שאל אותי ואת לומאר בו זמנית. ללומאר יש אח תאום.. יש להם דמיון כן.. אבל לא דמיון של אחים תאומים. למה הוא לא סיפר לי? אפילו לינקס החיה לא סיפר לי. הוא היה כל כך קרוב אל האחים האחרים שלו, מה אמיראן כבר עשה שגרם לו להדחיק את הקיום שלו? לומאר נהם והתקרב צעד אחד אליו. ״אם תספר לפייגון-״ ״-תערוף לי את הראש, ועוד כמה בלה בלה בלה. מלך למופת שכמוך.״ אמיראן אמר וקד קידה מוגזמת ומזלזלת. הוא עובד עם פייגון?
לכמה רגעים היה פשוט שקט, אמיראן הביט בכולנו בשעשוע בזמן שלומאר נראה כאילו עומד לאבד את אשתונותיו. ״מה אתה רוצה ממני?״ זה שוב היה הקול שלי ששאל. כל העיניים הופנו אליי ברגע, אך אני התמקדתי בעיניו של אמיראן. ״לא באתי בשבילך.״ גלגלתי את עיניי ״אל תזיין לי את השכל. אם היית רוצה לראות את לומאר מלכתחילה היית הולך ישירות אליו. ידעת שאנחנו בבקתה, חיכית שלומאר יצא ויתרחק ואז נכנסת להציק לי.״ עיניהם של שלושתם נפערו, אך בעיניו של אמיראן הופיע גם שעשוע. ״בני אנוש לא אמורים להיות בעולם שלנו-״ אמיראן התחיל להגיד אך קטעתי אותו ״-ובכל זאת אני כאן. ואתה יודע שיש כאן עוד בני אנוש כי אתה ממש לא נראה מופתע. עכשיו דבר, מה אתה רוצה?״ שילבתי את ידיי על חזי והפעם לא התכווצתי מהמבט הארוך שאמיראן שלח לאזור. החיוך שלו התרחב כשבחן את פניי בכפידה. ״למה הן תמיד חייבות להיות יפות,  אה לומי?״ לומאר נהם, מה שגרם לאמיראן לצחוק צחוק מתגלגל. לחיי התחממו כשהוא חזר להביט בי. ״נייבי, נכון?״ הוא שאל ובחן את כל גופי, נשמתי עמוק. המבט הזה והצליל של השם שלי.. ״ולא, לא לומאר אמר לי את השם שלך. אלא..״ לינקס נעמד לצידי, לומאר נדרך. לא אהבתי את המבט שאמיראן שלח לי. לא אהבתי את זה בכלל. ״מי?״ שאלתי וכיווצתי את גבותיי בסקרנות. הוא חייך וחשף גומה בלחיו הימנית, גומה עמוקה שלא הבחנתי בה עד כה. ״מישהו שהיה סקרן כל כך וטיפש כל כך שנקלע לידיים שלי.״ התקדמתי עוד צעד אחד לעברו ״מי??״ לחצתי עליו. אמיראן הרים את ידו לשיערו כשהחיוך הקטן התרחב. הוא משך בגומיה שעל ראשו ופירק את הפקעת. השיער שלו היה כל כך יפה.
״קוראים לו ליף. ליף טורינלי.״
לאחר מכן לא הצלחתי לשמוע כלום.

________________
_____________________

היי בנות! מה אתן חושבות על הפרק?
מקווה שאהבתן❤️