Hynmar | היינמאר

פרק 14

מאוחר יותר לאחר שברחתי מלומאר שרכן את הראש ובהה ברצפה בחרטה, נכנסתי אל חדרי שוב ונעלתי את הדלת מאחוריי. נצמדתי אליה עם גבי והנחתי את שתי ידיי על חזי בניסיון להרגיע את נשימותיי. לא מהריצה שרצתי לכאן אלא מהנשיקה הזאת. הנשיקה הפשוטה והקטנה הזאת שחוויתי עם לומאר. הנשיקה הראשונה שלי. גחכתי ללא הומור כשחשבתי על כך שאיבדתי את בתוליי לפני שאי פעם התנשקתי. עצמתי את עיניי וידי עלתה אוטומתית אל שפתיי המעקצצות. השפתיים שלו היו כל כך רכות וחמימות.. ידעתי שאסור היה לזה לקרות. גם אם היינו מצליחים לגרום לזה לעבוד.. הייתי מזדקנת והוא היה נשאר הוא. מלך יפה תואר שנראה בן 25 לכל היותר. לא הייתי מסוגלת להכיל את זה.
התקדמתי אל מיטתי ונפלתי על בטני, מתענגת מהמצעים הרכים שהוחלפו. ידי עדיין אחזה בשפתיי כשדמעה ירדה מעיניי. אור זהוב ובוהק הופיע בחדר וכבר ידעתי מי זה. לא זזתי מהתנוחה שלי והדמעות שלי לא חשבו על לעצור. ״למה את בוכה עכשיו?״ לינקס שאל והתיישב מול קצה המיטה כדי שיראה את פניי טוב יותר. התייפחתי כמו ילדה קטנה והתקרבתי אל קצה המיטה כדי להיות קרובה יותר ללינקס, הוא הניח את כף רגלו הכלבית על גבי בניחום. ״הוא.. הוא נישק אותי״ אמרתי עדיין לא מאמינה למילותיי. עיניו של לינקס נפערו והזוהר בהן הפך ללהבות. לא ידעתי אם בגלל שהופתע שסיפרתי לו או בגלל ש.. ״זה.. הלחיץ אותך? פגע בך? הזכיר לך?-״ ״-לא, לא.״ אמרתי במהירות והרמתי את ראשי עדיין שוכבת על בטני. ״זה- זה הלחיץ אותי במובן שזה לא אמור היה לקרות, במיוחד לא איתי.״ הוא הטה את ראשו בשאלה, ״למה את חושבת ככה?״ הבטתי בעיניו וניגבתי את הדמעות. הסתובבתי וישבתי על המיטה כשזרועותיי תומכות בי מאחור. ״כי..״ התחלתי להסביר אך מה בדיוק הייתי אומרת? ניערתי את ראשי ״זה לא משנה, זה לא היה אמור לקרות וזהו.״ לינקס נאנח ועלה למיטתי, ״אם התרחקת ממנו לאחר הנשיקה אני בטוח שהוא הבין ויתרחק.״ הוא אמר ונשכב על בטנו. ליבי התכווץ מהמילים שלו.. לא רציתי שיתרחק אבל גם לא רציתי ש.. נאנחתי. הבטתי אל השמיים הצבועים בסגול כהה ביאוש, השמש כבר שקעה.

****

מבלי ששמתי לב התחלתי להתרגל אל הארמון הזה. לא יצאתי ממנו יותר מדי חוץ מהגנים העצומים שסבבו סביבו. הכרתי עוד כמה מהאנשים-המוּרים שעבדו כאן. את הגנן המדהים שבזכותו הגן הזה זרח בכל יום, שמו היה מלקום והוא היה נראה פרח בעצמו עם השיער הורוד שלו ועורו הכהה. הכרתי את יאנדי, עוד עוזרת בית כמו ניקי וטווי שהצטרפה לא מזמן אל הארמון.. וכשהם אמרו לא מזמן הם התכוונו לעשרים שנה, יותר זמן מהתקופה שאני קיימת. יאנדי הייתה נחמדה אך משהו בה לא מצא חן בעיניי, כשעיניה החומות הביטו בי הרגשתי משהו לא נעים בתוכי. לא אמרתי זאת לאיש.. כי יאנדי הייתה פה כל כך הרבה זמן והנחתי שאם משהו היה לא בסדר בה הם כנראה כבר היו יודעים. כן יכלתי להגיד על יאנדי שהיא הייתה יפהייפיה. שיערה היה חום כהה כמו עיניה ופניה היו חלקות ומשורטטות.
הכרתי גם את טניל, אחד השומרים של הארמון. הוא היה שרירי, גבוה וחסון, מתאים לתפקידו. שיערו השחור היה קצוץ ועיניו היו באותו הצבע. הוא לא היה דברן גדול והבנתי שהוא היה אחד האנשים שלומאר סמך עליהם בעיניים עצומות.. לכן לפעמים כשהסתובבתי רחוק יותר בגנים לומאר ווידא שטניל ליווה אותי מאחור, לא באופן שיציק לי כמובן.
לומאר.. אותו לא ראיתי כבר שבוע שלם. הוא לא התקרב אליי ולא דיבר איתי מאז הנשיקה הקטנה שחלקנו. אני לא אשקר, הוא היה חסר. לא הכרתי אותו הרבה זמן אבל התחברתי אליו יותר משהתחברתי אל האחים שלי זה בטוח. האחים שגדלתי איתם כל חיי. חוץ מלינקס שהייתי מחוברת אליו יותר מכל אחד אחר. לא רציתי לחשוב על לינקס.. בכל פעם שהוא עלה לראשי דאגתי לעשות משהו שיסיח את דעתי. המחשבות עליו הורגות אותי.
נאנחתי כשנכנסתי לאמבטיה החמה בערב התשיעי שלי בארמון הזה. הבטתי אל השמיים הכחולים והכהים, לכוכבים הזוהרים.. נדהמתי מכך שהאנשים האנושיים בכדור הארץ לא מכירים את הכוכבים האלה, את העולם הזה. נשמתי עמוק לפני שצללתי עמוק אל תוך מי האמבטיה.

כשסירקתי את שיערי לאחר שהתעכבתי שעה באמבטיה ולבשתי את כותונת הלילה שלי, נירי נכנסה אל החדר מבלי לדפוק, מה שהיא לעולם לא עשתה בימים שאני כאן. נבהלתי כשהבטתי בפניה, פחד ובהלה התחבאו בתוכן. מה לעזאזל קרה? ״מה קרה נירי?״ שאלתי והתקדמתי אליה במהירות. היא הביטה בי מספר שניות, עדיין עם המבט ההוא בעיניה לפני שאמרה ״המלך.. קורא לך.״ היא הרכינה את ראשה. לומאר? למה היא נראתה כאילו אני עומדת למות או משהו כזה? ליבי החל לדפוק במהרה וידיי החלו להזיע.. האם הוא התחרט על כך שעזר לי? האם שאר המלכים אמרו לו משהו? ״את צריכה להזדרז נייבי״ היא אמרה ומיהרה אל חלוק הסאטן הורוד ושמה אותו עליי. היא הניחה מלפניי נעלי בית אלגנטיות באותו הצבע ואחזה בידי. נעצרתי. ״מה קרה? מה יש? למה את לחוצה כל כך?״ שאלתי בהסטריה ובפחד. למה היא מתנהגת כך? ״המלך יסביר לך הכל. בואי.״ היא ציוותר עליי. העוזרת שלי ציוותה עליי בפעם הראשונה. המראה שנשקף מעיניה גרם לי לרוץ אחריה במסדרונות עד לחדר המשפחתי הגדול שמונלה הראתה לי לפני שבוע. כשנכנסתי אל החדר נשימתי נעצרה בחזי, אף אחד לא הבחין שנכנסתי. מונלה ישבה על הספה ואצבעותיה הלבינו בעקבות האחיזה שאחזה בכרית שעל ברכיה. גלין הביט דרך החלון של חדר האוכל, החלון עם המפל. מבטו היה נראה מרוחק. ולומאר.. לומאר הסתובב מצד לצד בחדר כשידו כיסתה את פיו. ידעתי שמשהו רע קרה.. הלב שלי נעצר מלראות אותו כך. הוא היה שקוע במחשבות כשנכנסתי עמוק יותר אל תוך החדר וכחכחתי בגרוני. שלושת האחים הביטו בי, מונלה קמה ממקומה והתקרבה אליי. גלין עזב את החלון ועשה זאת גם. ולומאר.. לומאר רק הביט בי לכמה שניות. המבט שלו גרם לברכיים שלי להתחיל לרעוד, העיניים האפורות שלו נצצו מדאגה, מדאגה אליי. לא הבנתי מה לעזאזל קורה כשהתקרבתי אל לומאר בפחד ואמרתי ״מה קרה?״ קולי נשבר באמצע השאלה. הוא פחד עליי ראיתי זאת בעיניו. האם עמדתי למות?
לפתע מה שהוא אמר לי.. שום דבר לא הכין אותי לזה ״יש לנליק בן דוד, מלאקי גם כן.. הוא דומה לו מאוד ולא רק במראה. הוא עבר אל כדור הארץ ונתקל במישהו..בבן אנוש״ הרגשתי שלא הצלחתי לנשום ושפתי החלו לרעוד ״זה הדבר היחיד שלינקס מצא מהקורבן. השרשרת הזאת נפלה אחריו.״ הוא הרים שרשרת זהב נוצצת, עם תליון של שמש עליה. שרשרת זהה לשרשרת שלי. האוויר נתקע בגרוני ולא שמעתי כלום כשהבטתי בשרשרת בעיניים פעורות ומטושטשות. הם דיברו אליי אך לא שמעתי כלום. לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי לחשוב. ל-ל-לינקס. לינקס שלי? לא..לא. לא! הרגשתי את הגרון שלי נצרב מהצרחה שפי הוציא. צעקה של שם אחד ״לינקס!!!!״ ידיים אחזו בי אך העפתי אותם ממני. לא, לינקס לא! זה לא יכול לקרות לו! לא הצלחתי, לא הצלחתי לנשום. צרחתי וצרחתי, ידיים שוב ניסו לאחוז בי אך העפתי אותם שוב.
ראיתי שחור כשאחזתי בחליפה השחורה של לומאר והבטתי אל תוך עיניו ״קח אותי לשם. עכשיו!!!!!!״ צרחתי אל תוך הפנים שלו.

________________
_____________________

היי אהובות! אני יודעת שהפרק קצר אבל אני מקווה שתאהבו אותו בכל זאת! תהנו❤️