Hynmar | היינמאר

פרק 41

״מה אתם רוצים?״ שאלתי בזלזול ובקול הכי יציב שיכולתי להוציא מפי בהתחשב לנסיבות. לינקס שהפך לחיה הביט בי, וכך אחיו המזדיין פייגון. פייגון חייך חיוך מצמרר. ״מה את חושבת שאנחנו רוצים? את הכוח שלך. אותך.״ הוא העביר את ידו על הלסת שלו ומתח אותה על צווארו.
לנשום. לנשום. לנשום. לנשום.
ידיי עקצצו וחשקו יותר מתמיד לשרוף את המוּר הזה.
״למרות שגילינו ממש היום שהכוח התחלק.״
אני אגשים את זה יום אחד. אני אשרוף אותו.
רגע מה?
התחלק?
״הבלבול שלך היה יכול להיות אמין אם לא היה מדובר באחיך.״ עיניי נפערו. מה לעזאזל הוא אמר עכשיו?
״היא לא ידעה.״ לינקס החיה אמר אך לא הבטתי בו. מה זאת אומרת אחי? לינקס? לזה פיאלי התכוונה? מה זאת אומרת התחלק? הדם הפסיק לזרום בתוך כפות ידיי. ״אל תגן עליה!״ פייגון התפרץ בזעם. המוּר הזה הפך מרגוע לזועם בשניות. הוא פשוט משוגע. ״לא הגנתי עליה, הצבתי עובדה.״ לינקס אמר ברוגע. הבטתי בו.
לנשום. לנשום. לנשום.
״על מה לעזאזל הוא מדבר?״ ליבי פעם בקצב לא סדיר, לא אהבתי את מה שעמד להגיד עוד לפני ששמעתי את המילים. ״מסתבר שלינקס אחיך ירש מהכוח של אמא שלך גם כן. השומרים ראו אותו מעביר את החברים שלך מכאן אחרי שפייגון לקח אותך איתו.״ הרגשתי כל כך הרבה דברים בשניה אחת.
שמחתי כל כך לדעת שהחברים שלי הצליחו לצאת מהממלכה הזאת ושכנראה הם בסדר.
לינקס ירש מהכוח של אמי. הוא הצליח להעביר אותם בחזרה אל הממלכה של לומאר. האם גם הכוח שלו הוא הכוח של השמש? הוא הצליח להעביר אותם אחרי פעם אחת שניסה.. לעומתי, שלא הצלחתי לעזור להם כלל באותו הרגע. הוא תמיד קלט הכל מהר מדי. הייתי גאה בו ומאוכזבת מעצמי בו זמנית.
לינקס החיה אמר את המילים ׳החברים שלך׳. החברים שלי.. כאילו מאות השנים שחי איתם נזרקו לפח.
פייגון התכוון לפתוח את פיו אך הדלת נפתחה בחוזקה והקפיצה את כולנו, גרמה לי לעמוד על רגליי במצב הגנה. מור ענק, בגודל שלושה מטרים לפחות עמד מאחורי הדלת המסכנה. הוא היה לבוש כולו בשריון כסוף ולא ניתן היה לראות את פניו. ״יש הפרעה באזור המזרחי, מלכי.״ פייגון התיישר ורקע ברגלו כמו ילד קטן. ״עכשיו?? באמצע כל הכיף?!״ הוא הצביע עליי ונאנח. ״קח אותה אל החדר העגול לינקס.״ הוא פקד על אחיו ויצא מהחדר בריצה אחרי השומר הענק.
נשארנו לבד. אני, לינקס ופיאלי? איפה פיאלי? מתי היא הספיקה ללכת? אחיזה עדינה בזרועי הקפיצה אותי במקומי. לינקס החיה הפך שוב למוּר אדם. עיניו הזהובות גרמו לי לבהות בהן לרגע. משהו שידעתי שאני מכירה חלף בתוכן. הוא החל לצעוד ומשך אותי אחריו. ״לאן אתה לוקח אותי?״ שאלתי בבהלה ונשמתי בלחץ. ״ל-לינקס?״ הוא משך אותי במזדרונות הארוכים. שום דבר. אין מענה. הוא אפילו לא הביט בי. ״מה זה החדר העגול?״ שאלתי בלחץ. לא אהבתי את זה בכלל. משהו בי זעק סכנה. ״חדר עינויים.״ הוא ענה ברוגע. מ-מ-מה????? עיניי נפערו והתכוונתי לצרוח. לחיצה קטנה על זרועי גרמה לי להביט בכף ידו, ואז בעורפו שהופנה אליי. הוא החזיק בי כאילו הייתי בובה שבירה ומשך אותי אחריו בעדינות, ללא כאב. ״לינקס..״ ניסיתי לגשת אליו, אל הלב שלו. ״פשוט תמשיכי ללכת.״ הוא אמר בעדינות האופיינית לו. כאילו שהייתה לי ברירה אחרת..