Hynmar | היינמאר

פרק 9

לא זכרתי מתי נרדמתי כשקמתי מקול טפטופים משגע. הייתי שכובה על הרצפה הקרה בתנוחת עובר. קיבתי שאגה והייתי זקוקה נואשות למים. הוא רצה להתעלל בי? רצה שאמות כאן מרעב? הוא חשב שהקיבה שלי עמידה כמו הקיבה שלו? לא הבנתי.
רגליי שרפו מתחת למגפיים האפורות שלי, כמעט הייתי בטוחה שהן נפוחות מהעובדה שעיקמתי את רגליי כמה פעמים כשברחתי מנליק ביער וכשברחתי מהחתונה שלי עם מרס. התיישבת בעדינות ונאנחתי בכאב משריריי התפוסים. הרמתי את השמלה מעט והתחלתי להוריד את המגפיים ואת הגרביים. כפות רגליי אכן היו נפוחות טיפה.. ומעט דם יבש היה עליהן. כנראה המגף פצע אותי כשרצתי. עיסתי את כפות רגליי ונאנחתי בכאבים עד שצעדים כבדים נשמעו מגרם המדרגות. קפאתי. הפעם זה לא היה לוּמאר, זה היה נליק. מבטו היה מלא בזעם כשהוא נעצר אל מול הסורגים שלידי. ״את..״ הוא אמר בקול מצמרר והתקדם אליי. כאינסטינקט משכתי את עצמי אל הקיר האחורי, עולה על כל הדם והצחנה של התא. ״את.. סיפרת למלך. על שני הנערים.״ עיניי נפערו כשהוא הוציא מפתחות ופתח במהירות את התא. ליבי פעם כמו משוגע וצרחתי. ״אף אחד לא ישמע את הצרחות שלך ילדה יפה״ הוא אמר, ״ואת תשלמי על מה שעשית.״ דמי רתח תחת עורי ודמעות עלו לעיניי במהירות. נשימתי התגברה וחשבתי על איך לעזאזל אני הולכת לצאת מזה?! ״אני- אני לא התכוונתי״ נליק נכנס אל תוך התא וצחק צחוק קטלני. ״היית צריכה לחשוב על זה לפני״ עיניי נפערו וגופי החל לרעוד בהסטריה. אותם מילים. אלה אותם המילים שדיוֹן אמר לי רגע לפני ש.. לא. לא יכול להיות שזה קורה לי שוב.

הבטתי בנליק באימה ברורה כשהתכופף על ברכיו והתקדם אליי כמו אריה אל איילה. ״לא. לא״ אמרתי ונענעתי את ראשי נצמדתי אל הקיר וצרחתי ״רציתי לעשות את זה מאז שראיתי אותך בורחת ממני ביער.״ הוא אמר ואחז את שוק רגלי. ״תעזוב אותי!! תעזוב אותי״ צרחתי שוב, לא יכול להיות שזה קורה לי. זה סיוט, זה חייב להיות.
בכיתי בהסטריה וצרחתי כמו משוגעת כשהוא משך אותי בחוזקה על הרצפה הגועלית והרים את השמלה שלי. ״לא! לא! לא!״ צרחתי ונלחמתי, בעטתי בו שרטתי אותו. זה אפילו לא הזיז אותו סנטימטר אחד ממני. ״אני מת על זה שהן נלחמות כמו בהמות.״ הוא מלמל ומצץ את שקע צווארי. צרחתי בגועל. לא. לא יכול להיות שזה קורה. התקף עמד לבוא, ידיי רעדו, כל גופי רעד. הרגשתי את הדם נעצר בגופי וסחרחורת השתלטה על ראשי. מיצי קיבה שכבר בקושי היו קיימים יצאו ממני. הקאתי שוב. בשניה אחת כבר לא הרגשתי את נליק. נהמות נשמעו, צעקות וצרחות. ריח של אש עפף את פי אך לא הייתי כאן.. הייתי בקוטג׳ שלי, על הרצפה הקרה של האמבטיה, כשאחי דיוֹן דוחף את עצמו שוב ושוב. ״לא.. תעצור בבקשה״ התחננתי. עיניי היו עצומות ואחזתי חזק בבטני התחתונה, דיוֹן לא הפסיק. ״בבקשה״ התחננתי ובכיתי בנואשות. ניערו אותי. הרגשתי שמנערים את כל כולי. ״לא. לא.״ המשכתי להגיד ולרעוד מבכי. לפתע התעופפתי מעלה מרצפת האמבטיה הקרה, מעלה מעלה חזרה אל הצינוק, כששמעתי קול מרגיע ומלטף אומר לי ״הוא לא נוגע בך יותר יפהיפה, הוא לא כאן.״ עיניי נפתחו למחצה. מוּנלה ישבה לידי, שמלתה הצהובה התלכלה מהדם והצחנה שבתא. ההכרה הכתה בי כשהיא ליטפה את שיערי בעדינות. גופי שכב על הרצפה ללא תזוזה בתנוחת עובר. כפות רגליי החשופות התערבבו בזוהמה של רצפת התא, פניי היו קבורות בקיא של עצמי. קיא שהקאתי לפני רגע כשנליק ניסה.. שוב החרדה תקפה אותי. ״לא. אל תכנסי לזה, הוא לא יפגע בך״ הקול שלה שוב הרגיע אותי, שוב העלים את החרדה, נשמתי עמוק אל ראותיי שהתחננו לאוויר. ״אנחנו חייבים להוציא אותה מכאן״ היא אמרה למישהו מאחוריי ולפתע הרגשתי אותו. את ריחו. את נוכחותו. ללא היסוס לדבריה של אחותו, ידיו נכנסו תחת רגליי ומותניי לפני שהוא הרים אותי אל חזהו החסון ונעמד. לא התכווצתי, למרות הכל שוב לא התכווצתי כשלומאר נגע בי. ראשי נח על כתפו בחוסר כוחות כמו כל גופי.  עיניי הביטו בעיניו של לוּמאר, הוא לא הסתיר את הרגשות שלו הפעם. עצב, כעס, חרטה ומוות. האפור בעיניו זהר והלהבות הכסופות רקדו בזעם. לא הצלחתי להביט בו או להשיב מבט מזלזל כי איבדתי את הכרתי.