Hynmar | היינמאר

פרק 11

לומאר מיהר אלינו וכרע ברך מול אחותו, ״מה קרה? מי? תגידי לי מי.״ הוא אמר בהסטריה ואחז בשני צידי פניה. המבט בעיניו.
הו המבט בעיניו..
פחד, כעס, דאגה.. ואפלה שרצתה לפגוע בבן אדם שפגע בה. רציתי לחבק אותו, לנחם אותו. הדאגה שהפגין כלפי אחותו מולי גרמה לדמעות להתווצר בעיניי. הוא התכוון לעשות הכל בשבילה, ראיתי את זה, הרגשתי את זה. מה שאחיי מעולם לא התכוונו לעשות בשבילי. חוץ מאחי לינקס, שאותו אהבתי עד עמקי נשמתי. הנחתי יד על פי כדי לא להשמיע קול וקמתי על רגליי. החלטתי להשאיר אותם לבד ולצאת אל המרפסת הקטנה כדי לנשום אוויר.
הוא שאל אותה מי, רק ׳מי׳ כשנכנס בדלת וראה אותה כך. כמו ששאל אותי אחרי שגילה מה קרה לי. עכשיו הבנתי למה היו רגישים כל כך בנושא. עכשיו הבנתי למה מוּנלה הבטיחה לי שאף אחד לא יעז לפגוע בי שוב. עכשיו האמנתי לה. ״אני בסדר מאר, באמת״ הצלחתי לשמוע את מונלה אומרת לו מאחוריי. היא קראה לו מאר.. גם היא קיצרה את השם של אחיה. מעניין אם לומאר בסדר עם זה בתור מלך.. חייכתי לעצמי, עם הניצוץ שראיתי לו בעיניים כשהוא הביט בה הייתי בטוחה שהוא יהיה בסדר עם כל שם שתתן לו, גם אם היא תקרא לו גוש של חרא. הוא אהב אותה וזה נטף ממנו. הנחתי את זרועותיי על המרפסת ונתתי לדמעה אחת לחמוק מעיניי. לינקס.. לינקס שלי. התגעגעתי אליו כל כך. מעניין מה עשה עכשיו. ידי עלתה אל צווארי, אל השרשרת הזהובה בצורת שמש קטנה. זאת שרשרת שאימי הביאה רק לי וללינקס, לא לאף אח אחר. לא ידעתי למה.. שרשרת של שמש זהה לשנינו. ״אני כל כך מצטערת״ לחשתי ועוד מספר דמעות ברחו מעיניי.
״ממי את מבקשת סליחה?״ קולו של לומאר מאחוריי גרפ לי לקפוץ בבהלה. ״עשית לי התקף לב״ הנחתי את ידי על חזי והסתובבתי. מוּנלה כבר לא הייתה שם. רק גבר חסון ושרירי לבוש בחליפה שחורה וידיים תחובות בכיסים עמד מולי. ״איפה הכנפיים שלך?״ שאלתי בלי שמץ של מושג למה. הן פשוט היו.. חסרות. הוא הרים את גבותיו בהפתעה ״ממתי אכפת לך מהכנפיים שלי? חשבתי שאת מפחדת מהן״ גבותיי התכווצו, ממש לא פחדתי מהן, נדהמתי מהן זה כן. ״אני לא, הן מדהימות.״ אמרתי בכנות ובנחמדות לאחר שהתנהגתי אליו כל היום כמו אל חרא. עדיין הגיע לו שאתנהג אליו כך.. אך אחרי מה שראיתי לפני רגע.. שפתיו העבות עלו לחיוך קטן וצדדי. למה הוא חייב להיות כזה פאקינג חתיך?
״אני שמח שהן מרשימות אותך. הסתרתי אותם כי אני נפגש עם צוות הלוחמים שלי הלילה, זה לא נוח להכנס עם הכנפיים האלה אל האוהלים הקטנים שלהם.״ הנהנתי בהבנה והופתעתי מהמידע ששיתף אותי. רציתי לשאול למה הוא נפגש עם הלוחמים והאם קרה משהו אבל ידעתי שלא כדאי לי. פניו השתנו לפתע ועיניו התרככו, ״אחותי.. לא בכתה כבר מאה שנים. מאז מה קרה לה. לפחות לא מול אחרים או מולי.״ עיניי נפערו וחור נפער בליבי. זה קרה לפני מאה שנים? והיא עדיין בוכה..? ״היא בכתה פה מולך בלי להסתיר את הדמעות. אני מקווה שתביני כמה זה חשוב לה, ולי.״ עיניי התרככו הנהנתי הנהון אחד במהירות ובהלם. הוא הרים את ידו כדי לנגב דמעה שלא שמתי לב שירדה לי. מתי אפסיק לבכות?
״ביקשתי סליחה מאחי לינקס. שברחתי.. שעזבתי אותו איתם. שחשבתי על עצמי ולא על איך שהוא ירגיש. שידעתי שזה שברחתי מהחתונה הזאת יגרום לשם שלו לצאת רע.״ אמרתי ברעד. הנחתי את ידי על פי והתייפחתי בבכי ״הוא בטח שונא א-אותי״ מלמלתי ברעד דרך הדמעות. לומאר התקרב עוד צעד אליי והניח את שתי ידיו בשני צידי פניי, גרם לי להביט בו. ״אם הוא אוהב אותך, הוא לעולם לא יצליח לשנוא אותך.״ הנחתי את מצחי על חזהו החסון, ״אבל הוא ירצה.. הוא ירצה לשנוא אותי.״ לומאר ליטף את שיערי ברכות, בדיוק כמו ביום שהכרנו. ״הוא אחיך ואחים לא מתנהגים ככה. הוא לא יכול לשנוא אותך, הוא יחשוב רק על טובתך.״ קולות הבכי שלי התעצמו ונענעתי את ראשי. ״א-אחי הבכור, אחי הבכ-כור הוא זה שעשה את זה-ה״ גמגמתי את חיי דרך הבכי ואחזתי חזק בחליפתו. גופו של לומאר קפא והתקשח. הוא אחז בכתפיי וגרם לי להתרחק ממנו מעט כדי להביט בעיניו. מה שראיתי בעיניו, היה כמעט זהה למה שראיתי בעיניו לפני מספר דקות כשחשב שמישהו פגע באחותו. עיניו חשפו להבות של אש כסופות. האם דאג לי באותה הרמה? אין שום סיכוי.
״מה?״ הוא חרק את שיניו והאפור של עיניו שלח גיצים אפרפרים ונוצצים בתוכן. כנפיו השתחררו ממחבואן ונפרסו לרווחה. הפסקתי לנשום. ״אחיך. הבכור. עשה. את. זה?!״ הוא שאל בשיניים חורקות בקול שגרם לי להצטמרר, לא עליי, על מישהו אחר, על דיון. ״תבטיח לי שלא תעשה כלום״ זה כל מה שהצלחתי להגיד מהלחץ. הוא נהם ועיניו לא שידרו לי שום הבטחה ״לומאר בבקשה..״ אמרתי והנחתי את ידיי בעדינות על צידי פניו, בין צווארו ללסת שלו. עיניו הבוערות בערו מסיבה אחרת עכשיו.. גופו התרפה וכנפיו נרגעו וחזרו למחבואן. ״זה יכול לפגוע בלינקס.. בבקשה אל תעשה כלום.״ התחננתי כשהדמעות עדיין ירדו מעיניי. ידו עלתה אל פניי וניגבה אותן בעדינות. ידיי ירדו אל חזהו החסון, לא הורדתי אותן משם, לא יכלתי. אצבעותיו עברו מללטף את לחיי לשפתיי. שפתיי נפתחו ונשמתי נשימה עמוקה בעקבות המגע הרך, שצמרר את כל גופי בצמרמורת נעימה. ״את.. לא מפחדת כשאני נוגע בך ככה?״ עצמתי את עיניי ונהנתי מהתחושה של אצבעותיו על פניי. כמעט גרגרתי כמו חתול. ״לא״ הצלחתי לפלוט. הוא נאנח.
שקט השתלט על החדר.. במשך כמה דקות לומאר המשיך ללטף את פניי ברוגע. לכמה רגעים היינו רק אני והוא. רק אני והבחור הזר מהיער.
״אני מצטער״ פקחתי את עיניי בעקבות קולו השבור, ״אני נשבע שאני מצטער.. אני ניסיתי להגן עלייך.״ הוא נשם עמוק ברעד והייתי שניה אחת מלהגיד לו שהכל בסדר. אך הוא המשיך לדבר. ״ביום שהכרנו ראית אותי עם הכנפיים, לא הסתרתי ממך את צורתי כי ידעתע שאני לא אפגע בך. אבל כשנליק הביא אותך בפגישת המלכים, הייתי חייב לעשות משהו. לא יכלתי לתת להם לראות את הפנים האמיתיות שלי, להראות רחמים או חמלה. כדי להיות מלך מאיים אתה צריך להיות מפחיד, אתה צריך לגרום להם להבין שאתה מסוגל לעשות הכל ולא אכפת לך מאף אחד. אני אפילו לא מראה רגש לאחותי מולם.״ הפעם אני נשמתי עמוק וברעד, המילים שלו אכלו אותי מבפנים. לא שמתי לב שהיו שם עוד מלכים.. הדבר היחיד ששמתי לב באולם הזה, זה הוא. ״כשהוא הביא אותך, כשקלטתי שזאת את.. הבחורה שהצילה אותי ביער מבלי לחשוב פעמיים - הזמן שלי נעצר. לא ידעתי מה לעשות.. לא הייתי נותן לו לאכול או להרוג אותך תיהי בטוחה בזה.״ הוא כחכח בגרונו בזעם והמשיך ״אני חושב ש.. מוּנלה הרגישה בחרדה שתקפה אותי.. ליבה הטהור ידע להגיד שלא נהרוג אותך. נליק תמיד זלזל במילה של אחותי והמלכים חושבים שעצם זה שנתתי לך לחיות היה כדי להבהיר שהמילה של אחותי נחשבת.״ הוא ליטף ומחה עוד דמעה שירדה מעיניי ״שלחתי אותך לצינוק כי ידעתי שהמלכים עוזבים רק ביום למחרת בבוקר, היום בבוקר. לא יכלתי לשלוח אותך לתא רגיל כי היצורים האלה היו אוכלים אותך. בצינוק ידעתי שתיהי בטוחה מבחינה פיזית.. לפחות חשבתי שתיהי..״ לסתו התהדקה ואחיזתו על כתפי התהדקה מעט, שוב זעם מילא את עיניו הכסופות. ״הוא מת. מרטתי לו כל נוצה ונוצה מהכנפיים המזורגגות שלו. שרפתי אותו עד עפר.״ עיניי נפערו וליבי עצר מלפעום מהמילים. הוא עשה את כל זה.. בגלל שניסה לפגוע בי. מה היה מסוגל לעשות לאחי? הגיע לו את הגרוע ביותר כמובן אך לא על חשבון לינקס. ״לא הייתי חי עוד שניה אחת בידיעה שהוא יכול לעשות לך משהו. אניח לאחיך לחיות כי אני יודע שלכאן הוא לעולם לא יגיע, הוא לא יצליח להניח את ידיו עלייך. אבל אם אתקל בו, אם אי פעם אראה אותו - הוא גמור.״ האיום גרם לגופי לקפוא, להרגשה הזאת שהדם שלי מפסיק לזרום בעורקיי. משום מה הערכתי את מה שאמר, הערכתי את הכנות שלו. ידעתי שהוא דובר אמת וידעתי שהתכוון בכך שיגן עליי. כי אם לא.. הוא היה הורג אותי באותו היום כשחשף את כנפיו מולי. משהו אפל בי רצה כל כך שילך ויגשים את מה שאמר, שיסיים עם דיון. שיסיים עם האדם שהרס לי אל החיים, שלקח את התמימות שלי. נאנחתי ופתאום כשחשבתי על זה.. לא רק אני ראיתי את הכנפיים, כמעט כולם ראו בסרטון ההוא ששודר בטלויזיה. לא העזתי להגיד דבר מהפחד שאולי ירצחו את כל בני האנוש.
״אני מודה לך״ אמרתי בכנות. למרות שסבלתי.. הוא ניסה לשמור עליי בחיים. עיניו התמלאו בחום והאפור שבעיניו נרגע, הלהבות כבו. ״מה יקרה בפעם הבאה שהמלכים יבואו? תכניס אותי שוב לשם?״ שאלתי ברצינות, לא בכעס. הוא נהם ואחז בפניי בשתי ידיו. ״לעולם לא. שיתפוצצו ושיתמודדו עם העובדה שבת אנוש הולכת באדמות שלי. שיפחדו ממני כי אקרע אותם לגזרים. פאק מלכתחילה לא הייתי צריך לתת להם דין וחשבון, לא הייתי צריך לחשוב על איך שאני נראה בפניהם. אני לא אסלח לעצמי על זה ואת.. את לא תכנסי לתא הזה יותר, לעולם.״ נאנחתי ומצמצתי כדי להעביר את הדמעות. ״למה?״ שאלתי בלחישה רועדת.. עיניי התרככו. הוא ידע למה התכוונתי, למה הוא דאג לי כך? למה עשה את כל זה בשבילי? ״אני לא יודע..״ הוא אמר וליטף באגודלו את הסנטר שלי. הבטתי בו מבט ארוך ומשמעותי לפני שהקפתי את מותניו והצמדתי את פניי לחזהו החסון. הצלחתי לשמוע את דפיקות ליבו המהירות. הוא היה גבוה ממני ביותר מראש.. לא פלא שהמיטות כאלה עצומות כאן.
לקחו לו כמה שניות עד שחיבק אותי חזרה. אך כשעשה זאת.. כל גופי בער. הוא הצמיד אותי אליו והכניס את פניו אל שקע צווארי.

אחרי שלומאר הלך הרגשתי הרבה יותר טוב. נכנסתי שוב לאמבט, הפעם לבדי. הקצפתי את האמבט בבועות וזמזמתי. בפעם הראשונה בחיי זמזמתי בהנאה. ליטפתי את עצמי וניקיתי את עצמי שוב אל מול הנוף הלילי של היינמאר. הכוכבים הבוהקים, הנוצצים והקרובים קישטו את השמיים. הגנים והפרחים הפריחו ניצוצות צבעוניים מהם, והנחלים.. וואו. הנחלים היו משהו שבהחלט לתודעה שלי היה קשה מאוד לקלוט. המים הכחולים זרמו באורות וניצוצות אפורים ולבנים, כמו חלום.
״אני רואה שאת מרגישה טוב יותר״ צרחתי כשלינקס החיה הופיע מולי באור זהוב ובחיוך רחב.

_____________
_____________

היי אהובות! מקווה שאהבתן את הפרק. שיהיה לכולם סופש מדהים❤️