Hynmar | היינמאר

פרק 40

עיניה של פּיאלי ליוו אותי כשהבטתי לאחור. שני שומרים לבושים בגלימות אדומות משכו אותי אחרי פייגון. עיניה הביעו רחמים אך בו זמנית הערצה וחוזק. היא ניסתה לגרום לפייגון לא לקחת אותי אחריו, היא ניסתה להסיח את דעתו - אך נכשלה. הערכתי אותה אפילו על המעט שניסתה לעשות למעני. לא ידעתי איך אחזור אל התא הזה.. שבורה, מבועתת, חסרת אונים או נשמה.. החזרתי את מבטי אל הגב המקולל של פייגון. הלוואי שיכלתי לשרוף אותו, הלוואי שהיה מת.
אחרי שהמסדרונות גרמו לי לסחרחורת, ורגליי התעייפו וכשלו באחיזתם של השומרים, הגענו אל דלת ברזל עצומה. פייגון לחץ על כמה מקשים שהיו במרכז הדלת וגרם לה להפתח. החדר היה לבן, פשוט לבן. קירות לבנים, רצפה לבנה ללא שטיחים, וזהו. האם הוא מתכנן להרוג אותי כאן? לקחת ממני את כוחותיי? ליבי פעם בכל שריר בגופי אך השתדלתי בשארית כוחותיי להסתיר זאת. נשמתי עמוק. שוב. שוב. ושוב.
השומרים דחפו אותי אל החדר, נפלתי על ברכיי. הבטתי סביב וגופי קפץ בבהלה כששמעתי את הדלת נסגרת. הסתובבתי במהירות לאחור ונעמדתי על רגליי, פייגון עמד שם. גופו היה רפוי, עיניו השחורות היו אדישות ופיו היה מתוח לחיוך קטן.
לנשום. לנשום. לנשום.
״אז את הבת של נילה. הכוח של השמש..״ קולו היה רגוע באופן קריפי. בלעתי את רוקי, לא עניתי. הוא גחך בחיוך וחשף גומה קטנה בלחייו. לא הגיע לו להיות כזה יפה. כמעט כאב לי לדמיין את הפנים שלו נשרפות תחת ידיי. רק כמעט. ״אמא שלך גרמה לי לכל כך הרבה בעיות..״ הוא העביר יד בשיערו הבלונדיני-לבן. גוש התווצר בגרוני, שיפסיק לדבר על אמא שלי. ״היא הייתה חתיכת זונה-״ משהו בגוף שלי נדלק. אוזניי לא הצליחו לשמוע את המשך המשפט. רגליי פעלו ללא פקודה ישירה ממוחי ורצו אליו. עיניו של פייגון נפערו כשעמדתי מולו וסטרתי ללחייו בכל הכוח שנותר בי. נשמתי ונשפתי בחוזקה, דפיקות הלב שלי נשמעו באוזניי ומשום מה הפחד עדיין לא הגיע. אני אראה לו מה זה זונה. הוא אחז בלחי שלו במהירות ואז הביט בי בהלם ואפילו שעשוע. במאית השניה שאחרי השעשוע שלו הפך לזעם וידו עלתה מעלה. אגרוף חזק התנגש בלחיי וגרם לי ליפול על הרצפה. צחקקתי. פאקינג צחקקתי. דם ירד מפי אל הרצפה. זה האגרוף שלו? זה אמור לכאוב לי? היצור הארור הזה חושב שהוא יכל להפחיד אותי עם האגרוף ילד בן 8 הזה? אני גדלתי עם אחים שהתעללו בי כמעט כל חיי! הצחקוק שלי הפך לצחוק מתגלגל. צחוק אפילו קצת משוגע. לא הייתי רוצה להביט בי מהצד כרגע. סובבתי את מבטי אליו, עדיין צוחקת. עיניו היו פעורות מעט וגבותיו מכווצות. ״את חולת נפש.״ הוא מלמל והביט בי באופן שלא ידע מה לעשות איתי. פניי הרצינו מעט, עיניי איבדו כל רגש ״כדאי שתנצל את הזמן המעט שנותר לך להרגיש שאתה השולט, כי יום אחד.. החולת נפש הזאת תשרוף אותך למוות.״ אמרתי באיום וירקתי על נעליו הלבנות והמצוחצחות דם מפי. פייגון אחז בזרועותיי, הביט אל תוך עיניי בזעם לרגע אחד ואז זרק אותי בחוזקה אל הקיר. גבי התנגש בקיר ורגליי כשלו אל הרצפה בכאב. זאת עדיין לא הייתה אותה רמת הכאב שאחי דיוֹן גרם לי להרגיש. נשמתי עמוק וניסיתי לא להזכר בו, זה לא הזמן.
לנשום. לנשום. לנשום.
שכבתי על הרצפה בתנוחת עובר בזמן שפייגון בעט בי, והשתמש בי בתור שק האגרוף שלו. לא הוצאתי הגה מפי, אפילו לא נשימה לא במקום. ידעתי איך לשלוט על עצמי. עצמתי את עיניי וניסיתי להתעלם מהכאב שהחל לחדור אל גופי. התחלתי לחשוב על הדבר היחיד שהרגיע אותי.. אמיראן. קיוויתי והתפללתי שהוא בסדר. לפחות פיזית. ידעתי שנפשית הוא כרגע בקרשים. הוא בטח דאג לי נורא. המבט ששלח אליי רגע לפני שנכנסתי לאור של פייגון הבעית כל חלק בי הרבה יותר מהמכות שפייגון נתן לי ברגע זה. ״תסתכלי עליי כשאני מדבר איתך!״ פייגון הפך אותי כך ששכבתי על גבי ועלה מעליי. שיט שיט שיט. התפללתי שימשיך עם המכות שלו אבל רק שלא.. שלא.. ״יש לך מזל שאת כל כך יפה או שהייתי שובר את הפנים האלה לחתיכות!״ הוא צעק אל פניי והרוק שלו השפריץ לכל עבר. ״יש לך מזל שאני צריך את היופי הזה..״ הוא לחש פתאום וליטף את פניי. גועל וקיא עלו במעלה גרוני וגרמו לי לרצות לקבור את עצמי מתחת לאדמה. נשמתי עמוק, בלעתי את רוקי בפחד. חיממתי את ידיי באש וכיוונתי אליו בסתר, הוא לא זז. הכוח שלי באמת לא הזיז לו. דפיקה חזקה על דלת הברזל הקפיצה אותי וגרמה לפייגון להדק את גופי אל הרצפה. ״שוב.. יש לך מזל.״ הוא לחש בקול צרוד אל תוך אוזניי. צמרמורת מחרידה עברה בגופי. הוא קם ממני ברגע שהדלת נפתחה. רציתי כל כך לראות מי נכנס, מי גרם לפייגון לעצור, של מי היו הצעדים החזקים האלה שנעו לכיווני.. מגפיים בצבע אדום בוהק, זה כל מה שהצלחתי לראות. הגוף שלי לא עמד בזה יותר. העיניים שלי נעצמו ולא שמעתי יותר כלום.