Hynmar | היינמאר

פרק 22

״נייבי.. נייבי את שומעת אותי?״ קולו העמוק של לומאר חדר אל תודעתי. הרגשתי את גופי שוכב על הספה ורגליי מורמות באוויר באמצעות מגע נעים. ״אולי כדאי שנקח אותה אל מונלה-״ ״-תשתוק! כל זה קרה באשמתך!״ לומאר קטע את אמיראן שמסתבר היה זה שהחזיק את רגליי. ״ותעזוב אותה! אל תגע בה.״ לומאר צעק שוב וגרם לכאב ראש שלי להתחזק. ״אם תמשיך לצעוק עליי תתחרט על זה.״ אמיראן אמר בטון גבוה אך נעים וחיזק את אחיזתו ברגליי. ״תשתקו שניכם. אתם רק תגרמו ליותר נזק.״ לינקס ציווה ברוגע הרגיל שלו. פקחתי את עיניי באיטיות, הראשון שהבחנתי בו היה אמיראן, הוא קרע ברך על הספה כשידיו אוחזות בשתי רגליי. הוא הביט בלומאר במבט שלא הצלחתי להבין.. ״נייבי!״ לומאר קרא וליטף את שיערי ״את בסדר?״ אמיראן הפנה את מבטו אליי ועיניו ננעצו בעיניי לרגע לפני שהוריד את רגליי בעדינות אל הספה. עברתי להביט בלומאר ״כן, אני בסדר. מה קרה?״ עצמתי את עיניי שוב תוך כדי שאני מנסה להתיישב על הספה. ״איבדת את ההכרה.״ לינקס הסביר. המילים של אמיראן החלו להדהד שוב בראשי ׳ליף טורינלי׳. ידיי החלו לרעוד והחדר שוב התחיל להסתובב. ״היי היי! אל תכנסי לזה שוב.״ לומאר אמר ואחז בפניי, גרם לי להביט בו. אך אני הסטתי במהירות את מבטי אל אמיראן שעמד שעון על הקיר הנגדי בידיים שלובות. כל כך בטוח בעצמו. ״ל-ליף? אחי?״ שאלתי בגמגום. הוא הנהן פעם אחת ודמעות התווצרו בעיניי. לומאר הביט בי בהלם. הוא לא ידע שהוא אחי.. הוא לא חקר על אף אחד מהם עד היום. ידי עלתה אל פי בהלם והגלגלים במוח שלי לא הפסיקו להסתובב. מה לעזאזל ליף עשה אצל אמיראן? מה הוא עשה כאן בעולם הזה?! איך הוא הצליח להגיע הנה?! ״מ-מה עשית לו?״ גמגמתי בפחד שלא הבנתי. שפתיו של אמיראן התעקלו בחיוך. ״כלום, בינתיים.״ קמתי על רגליי הרועדות, לומאר קם אחריי ונעמד לצדי, ״נייבי״ לומאר אחז בידי ומנע ממני להתקרב אל אמיראן. אמיראן פרץ בצחוק מתגלגל, ״יכולתי לפגוע בה כבר מזמן אתה יודע..״ הוא אמר בחיוך אל לומאר אך משום מה עיניו לא חייכו, להפך. ״מה אתה מתכוון לעשות לו?״ לא ידעתי למה היה לי אכפת. הגיע לליף להפגע.. הוא מעולם לא הכה אותי אך מעולם לא הגן עליי. ליף היה שונה מכל האחים.. הוא היה יפה תואר אך רזה. היה לו שיער מתולתל, חום וארוך שהגיע עד סנטרו, שיער שתמיד קינאתי בו. הוא היה האח הכי חכם מכולם. כל כך חכם שזה הבהיל לפעמים את אבי. האחים האחרים שלי תמיד ירדו עליו ועל המשקפיים שהיו על אפו מגיל 5.
מעולם לא היה לו את האומץ להגן עליי.
״לפני שהספקתי לעשות לו משהו הוא אמר שאחותו הקטנה ואחיו הקטן נמצאים עם אדם בעל כנפיים שחורות, עם חיה מוזרה וזהובה ובחורה יפהיפה בעלת שיער שחור שהעלימה את אח שלו באור כסוף כדי להציל אותו מהמקרה שקרה ביער.״ הוא לא נשם בין המילים. עיניי נפערו בהלם, ליף.. היה שם? כשמצאנו את לינקס ביער? עיניי עברו אל לומאר שהביטו אל אחיו התאום בכעס. ״כמובן שהבנתי במהירות על מי מדובר והייתי חייב לבוא לראות את זה בעצמי. בת אנוש בממלכה שלי-״ ״-זאת לא הממלכה שלך!״ לומאר צעק וגרם לקירות לרעוד. אמיראן צחק צחוק מצמרר, ״אם זה מה שגורם לך להרגיש יותר טוב..״ לומאר התקדם אליו באיום ונעמד מולו עד שכמעט נגע בו. אמיראן התיישר ועמד מולו בחיוך. ״תעוף.מהממלכה.שלי.״ לומאר מלמל אל תוך פניו של אמיראן. ״לא!״ קראתי וגרמתי לשניהם להביט בי בהפתעה. ״נייבי..״ לומאר החל להגיד אך קטעתי אותו בהנפת יד ״אני רוצה לדעת מה יקרה לליף.״ לומאר צחקק צחוק מזלזל, עיניו ופניו היו.. קרות ״הבן זונה ראה את אח שלך אונס אותך ולך אכפת מה יקרה לו?״ הוא אמר. צעדתי צעד אחד לאחור כאילו מישהו נתן לי אגרוף לבטן. שפתיי החלו לרעוד ממשמע המילים ודמעות התווצרו בעיניי. אמיראן הביט בי ולא להצליח להעלים את ההפתעה שעלתה על פניו. לא האמנתי שלומאר יכול לחשוף את הסוד שלי בצורה כזאת ליד מישהו שהוא לא סמך עליו.. לא האמנתי שהוא יכול להביט בי בעיניים כל כך קרות. לינקס נצמד אל רגלי השמאלית והתחכך בה מעט בניחום. ״נייבי..אני..-״ לומאר החל להגיד בחרטה אך אני נענעתי את ראשי. ״זה בסדר..״ נשמתי עמוק ״האם.. אני יכולה לדבר איתו לפני שתעשה את מה שתעשה?״ שאלתי את אמיראן שלא הפסיק להביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח. ״איפה?״ קולו הגברי עטף אותי לרגע. ״בארמון.״