Hynmar | היינמאר

פרק 38

היי בנות אהובות שלי, לפני שאתן מתחילות לקרוא רק רציתי להגיד שאני כל כך מאושרת על חזרתם של ארבעת החטופים. מי יתן והשאר גם יחזרו הביתה לשלום.🙏🏽
________________________
________________

״אמיראן!!! לא לא בבקשה לא.״ קולות של בכי שקרעו אותי מבפנים יצאו מתוכי. ״תעזרו לי בבקשה!״ צרחתי אל מי בעצם? מי שמע אותי? מי יעזור לי? איך היה אפשר להציל אותו? לא ידעתי איך לקרוא לאחרים כמו ששילו עשה עם אביו. לא ידעתי לעשות כלום!!! אחזתי בפניו והבטתי אל תוך עיניו. הוא הביט חזרה לתוכי, בסבל כל כך עמוק. ״אל תעזוב אותי. הבטחת. הבטחת נכון? אתה לא יכול לעזוב אני מתחננת..״ הוא הביט בחזרה אל תוך עיניי, רגש נוצץ הופיע בהן. רגש מלא באשמה, כאילו הוא רצה להגיד לי שאין לו ברירה אלא לעזוב. כאב לו כל כך. אחזתי בו אפילו חזק יותר. הבטתי אל החלון הקטן שמעליו, אל השמיים והכוכבים הנוצצים. ״בבקשה שמישהו יגיד לי מה לעשות. איך לעזור לו? אמא.. אמא בבקשה תעזרי לי. אני לא יכולה לאבד אותו, אני.. אני לא יכולה.״ הרגשתי את הנשמה שלי דועכת ביחד עם אמיראן ולפתע שמתי לב שכל האש מסביב פסקה. שום דבר לא בער יותר בתוך ההריסות של החדר. כנראה כיביתי הכל. זה לא מנע מהלב שלי להתפוצץ בכאב שגמר אותי. ריסק אותי. אחזתי בפניו השרופות, לא היה ניתן לזהות אותו. הוא נכווה בכל גופו. העיניים שלו ביקשו סליחה ואני.. התפרקתי. התפרקתי אל תוך שפתיו השרופות. נישקתי אותו הכי חזק שיכלתי ואכשהו.. הצלחתי להרגיש את שפתיו האמיתיות.. אבל כאב. כאב עמוק חדר אל תוך גופי. כאב שגרם לי לצרוח. אני.. הרגשתי שאני נשרפת והפעם פיזית. התנתקתי ממנו במהירות והבטתי בשפתיו. הן.. נראו רגילות.. כמו פעם. הוא התרפא. האם אני? אני ריפאתי אותו? זה לא יכול להיות. זה היה הכוח של מונלה, לא שלי. אמיראן הצליח אכשהו לפעור את עיניו ואת שפתיו הבריאות בהלם. הוא ניסה להגיד לי משהו.. מה הוא ניסה להגיד לי?! רגע אחד. אמיראן סיפר לי פעם שהוא הצליח לקחת את הכאב של האחרים. את הכאב שלי כשעוד הייתי בתוך הבטן של אמי. הוא הציל לי את החיים. וכשאני נישקתי אותו עכשיו.. הרגשתי שאני נשרפת אבל בו זמנית השפתיים שלו התרפאו. אני לקחתי לו את הכאב? אני לקחתי לו את הכאב! שאבתי אותו אליי!
פאק פאק פאק! איך אני עושה את זה שוב?! לחץ עטף אותי על זמן החיים שנשאר לאמיראן ומיהרתי לנשק את לחייו. צרחתי בכאב אל תוך עורו, זה כאב ברמות קשות. ברמות שלא יכלתי לתאר. הבטתי בו, הלחיים שלו חזרו לעצמן. הן.. דמעות של אושר ירדו מעיניי. החלק התחתון של פניו היה כמעט בריא. איך אני אמורה לעשות את זה לכל הגוף שלו?! אין לי זמן. ״תת..תת..תתרכזי.״ אמיראן אמר, קולו הכאוב עדיין הרגיע את כל גופי. התייפחתי בבכי קורע ומלא בהקלה מלשמוע את קולו. הנהנתי במהירות. הייתי חייכת להתרכז. הנחתי את יד אחת על חזהו, ויד אחת מאחורי עורפו כדי לשמור אותו קרוב אליי. התרכזתי בגופו השרוף, בכאב שלו, בפחד שהרגשתי. התרכזתי בכך שרציתי שהוא יחלים, יותר מכל דבר אחר. כאב חד פילח אל תוך גופי. ״אה!!!!!״ צרחתי בקול צורם. כאב לי כל כך אבל לא היה לי אכפת, המשכתי. עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי לנשום עמוק. אך אז נזכרתי - יש לי את הכוח של השמש. אני הלכתי דרך הלהבות האלה לפני מספר דקות ולא הרגשתי כלום. אני יכולתי לשלוט באש ובכוויות. עיניו של אמיראן נפערו בהלם כשהביט בי. דרך המראה יכלתי לראות את גופי הופך לגוש של אש. התרכזתי ונתתי לכוויות של אמיראן לעבור אליי אך העברתי את הכוויות החוצה, אל תוך האש הבוערת. נראתי כל כך חזקה, כל כך מדהימה. לא האמנתי שזאת אני. לא כאב לי. ואמיראן.. הוא התרפא לאט לאט. גופו החל לחזור לעצמו באיטיות עד שלא הרגשתי את הכוויות שלו יותר. שחררתי. הבטתי בו בהלם, אחוזת פחד ומלאה בדמעות. ״את הדבר הכי מרשים שראיתי בחיי.״ קולו המושלם והצרוד התנגן באוזניי והרגיע את כל כולי. התייפחתי בצחקוק והצמדתי אותו אליי בחוזקה. הוא הרים את ידו בקושי רב ועטף את גבי בחוזקה. לפתע שמתי לב שהאזיקים נמסו מהאש ושהוא בעצם היה משחורר. ״אני כל כך.. כל כך פחדתי.״ רעדתי אל תוך צווארו. ״אני מצטער.״ קולו רעד. רציתי ללטף את שיערו אבל הוא לא היה שם. הוא נשרף.. שיערו היה קצוץ עד כדי כך שאמיראן היה כמעט קירח. התרחקתי ממנו והבטתי בו, בפניו ללא השיער. ״כבר לא כל כך הורס אה?״ הוא חייך חיוך קטן ומתגרה. איך גם עכשיו הוא יכל להיות כזה.. רגוע וציני? לא יכלתי לצחוק עדיין, אבל חייכתי ״אתה המוּר הכי יפה שיש, בכל מצב.״ עיניו נצצו. הוא נשף בחוזקה ואחז בעורפי, גרם לי להצמד אל פניו ולשפתיי להתנגש בשלו. נישקתי אותו בחוזקה, בנואשות, בהזדקקות. אור כסוף הופיע בחדר וגרם לנו להתנתק ולהביט הצידה. התכוננתי לתקוף אבל אלה היו מוּנלה, לומאר ומיילין. כמעט בכיתי שוב מהקלה. לומאר ומיילין רצו לכיווננו. ״אתם בסדר?!״ מיי צעקה ונחתה על ברכיה לידנו. לומאר התכופף במהירות ליד אמיראן. ״אני חושב שכדאי שתחכה קצת לפני שאתה הורג אותי לומי, גולד כאן עשתה עבודה די קשה כדי להחזיר אותי לחיים. אולי תנסה מחר?״ נשכתי את שפתיי כדי לא לפרוץ בצחוק ומיי הביטה בלומאר בדריכות. לומאר נאנח והביט באחיו התאום, דרוך אך ניתן לראות את ההקלה שעברה בעיניו. ״יותר יפה לך השיער הארוך.״ לומאר אמר וגרם לחיוך לא מאמין לעלות על פניי. מיילין הביטה בו בהלם. אמיראן שחרר את עורפו על זרועי שעדיין הייתה מתחתיו. ״רשמתי לעצמי. אני אודיע לפייגון.״ הוא החזיר ללומאר שחייך חיוך קטן אך בו זמנית רצח עבר בעיניו, וזה לא היה כלפי אמיראן. צעקות נשמעו מחוץ לחדר. הם מגיעים. הבטתי סביב ״איפה מונלה?״ צעקתי. ״היא הלכה להודיע לאחרים שמצאנו אתכם ושלא יבואו. היא הייתה אמורה לחזור תוך רגע!״ מיילין קראה ונעמדה. עברו כמה רגעים, כמה דקות. מונלה לא חזרה. ״אנחנו חייבים לצאת מפה. נייבי, את יכולה להעביר אותנו בחזרה אל הבית?״ הבטתי בה בלחץ, ואז בלומאר ולבסוף באמיראן שהיה בזרועותיי. ״אני.. אני לא יודעת איך. איך עשיתי את זה..״ ניסיתי להתרכז אבל לא ידעתי במה, לא ידעתי איך. לא שלטתי בזה. שנאתי את עצמי כל כך באותו הרגע. ״אתה חושב שתצליח?״ מיילין שאלה את אמיראן והניחה את ידה על בטנו. הוא ניסה להתרומם אך כשל. ״אני לא חושב שאני יכול לשלוט על שום כוח שלי כרגע. אני חלש מדי.״ כל כך הרבה ארס ושנאה עצמית נשמעו מקולו. נתקענו. אמיראן פצוע, לומאר ומיילין לא יכולים להשתמש בכוח הזה, ואני דפוקה. קול של פיצוף נשמע מחוץ לחדר והקיר שליד הדלת התחיל לקרוס. ״אנחנו חייבים לצאת מכאן!״ מיילין צעקה ונעמדה. ״לומאר תעזור לי!״ צעקתי לעברו כדי שיעזור לי להרים את אמיראן. הוא השליך זרוע אחת שלו על כתפו וזרועו השניה של אמיראן הייתה על כתפיי. ״בואו מהר!״ מיילין צעקה מכיוון הקיר שקרס אחרי שוודאה שהשטח פנוי. רצנו אחריה ויצאנו מהחדר אל תוך מסדרון בעל קירות מלאים בריפודים אדומים. מיילין הובילה ועקפה אותנו בכמה צעדים כי אמיראן הכביד עליי ועל לומאר והיא הכירה את המקום יותר טוב מאיתנו. לפתע משהו נוצץ בצורת כדור מתכת אפור נפל מולה. ״מיילין! תזהרי!״ לומאר שחרר מאחיזתו באמיראן והעביר את כולו אליי. נפלנו אל הרצפה כשלומאר פרס את כנפיו אל עבר מיילין המשותקת ועף אליה. הוא אחז במותניה במהירות ועף לכיוון השני בזמן שכדור המתכת התפוצץ וריסק שני קירות לידו. ניסיתי לכסות את גופו של אמיראן בגופי והוא ניסה לכסות אותי כשכמה מהרסיסים עפו לעברנו. ״לומאר!! מיילין?? אתם בסדר?״ צעקתי מעבר להריסות. הם היו בצד השני ולא הצלחתי לראות אותם. אין מענה. הבטתי באמיראן בהלם, מפוחדת. ״לומאר!!״ אמיראן צעק ״מיי!! אתם שומעים אותנו?״ הוא צעק שוב. עדיין לא היה מענה. פאק פאק פאק. ״הם.. הם..?!״ מלמלתי ופערתי את עיניי אל אמיראן ״לא. הייתי מרגיש אם לומאר היה מאבד את חייו. אולי הם חסרי הכרה או שהם עפו רחוק מכדי שנשמע אותם דרך כל הפיצוצים האלה.״ נשמתי במהירות בהקלה אך גם בדאגה. ״מה נעשה? איך נמצא אותם? איך נצא מפה?״ שאלתי בלחץ ונשימותיי הכבידו על חזי. דפיקות ליבי נשמעו מכל עבר ״היי״ קולו של אמיראן גרם לי להביט בו. ״אנחנו נמצא דרך, בסדר?״ הוא אמר וליטף את לחיי, הרגיע את דפיקות ליבי, את נשימותיי. הנהנתי ואחזתי בו. ״אנחנו חייבים לקום״ קמתי על רגליי ומשכתי אותו אליי, הוא נשען על גופי וראיתי כמה שהוא מתאמץ לעמוד על רגליו. הייתי חייבת למצוא את הדרך החוצה ואת לומאר ומיי.