Hynmar | היינמאר

פרק 2

שבוע חלף ועדיין הייתי באותה התנוחה במיטה של אחי לינקס. שבוע שהרגשתי אותו הדבר. שבוע שרציתי למות, פשוט למות. שהשקט יקח אותי.
אף אחד לא העז להכנס אל החדר, אפילו לין דפק לפני שנכנס לחדרו שלו כדי להביא לי מים ופירות שגדלו בגינה שלנו. כמובן שלא אוכל אמיתי, כי מי ידאג לאוכל אמיתי בבית הזה אם לא אני?
לא אכלתי, בקושי שתיתי. לא יכלתי. לין דחף לי בכוח קצת מהפירות לפה, דאג שאני לא אמות מרעב. אך לא הייתי רעבה, לא צמאה, רק רציתי לישון לנצח. לאחר שהאכיל אותי הוא יצא מהחדר, הוא לא ישן כאן אפילו לא לילה אחד. תהיתי איפה הוא ישן, כנראה על הספה.

הבטתי בירח המלא דרך החלונות הפתוחים, רוח קרה של חודש דצמבר נשבה פנימה והקפיאה אותי. הירח.. היה כל כך יפה. הרגשתי שהוא הביט בי, מהווה לי חברה. תהיתי מה ההרגשה כשעוזבים את העולם הזה, את החיים האלה. האם כל הכאב יעבור וההקלה והשקט יסחפו אותי. תהיתי אם יש גן עדן או גהנום, או שפשוט מתים, וזהו. תהיתי איפה אמא שלי עכשיו, היא מקשיבה? היא רואה מה קורה? ואם כן למה היא לא עוזרת לי?- קול זעקה צורם חדר לחדר וגרם לי לאטום את אוזניי בכאב. קול זעקה לעזרה ששבר את ליבי, שריסק אותו. מה זה היה? הפסקתי לנשום, הורדתי את השמיכה וניסיתי לשמוע, אך הבית היה שקט.
לאחר שלוש דקות של שקט שוב הזקעה נשמעה והפעם הצליחה להקים אותי מהמיטה, בפעם הראשונה מזה שבוע. הרגשתי את הדם היבש בין רגליי, השפה שלי נסגרה מעט אך הדם עדיין קישט את סנטרי. לא היה לי אכפת כמה מסריחה הייתי או כמה נורא נראתי. פשוט קמתי. התקדמתי אל עבר החלון בצעדים כואבים וניסיתי להביט אל תוך היער, אם הזעקה חזקה כל כך אז האדם שממנה היא יוצאת חייב להיות קרוב נכון?
לא הבנתי מה בדיוק אני עושה אבל כשנשמעה עוד זעקת עזרה חזקה הרמתי את רגליי אל החלון. החלון היה נמוך , כמעט על הקרקע, כך שיכלתי לצאת מהחדר החוצה בקלות רבה מבלי להפעיל שום מאמץ.
הייתי יחפה כשנכנסתי אל היער, אל עבר הזעקה הצורמת. הרגשתי שהיא קוראת לי, הרגשתי שמישהו חייב עזרה.
אחזתי בשמלתי הכחולה כדי שתפנה לי את הדרך וצעדתי אל עבר הזעקות, הצרחות. באותו הרגע נראתי כמו הבחורות המטומטמות בסרטי האימה, שפשוט נכנסות למצבים שהרי לא כדאי להן להכנס אליהם.. אך זה היה חזק ממני, הייתי חייבת לעזור לאדם שזועק כך. לי לא עזרו לפני שבוע, לא עזרו לי כשצרחתי והתחננתי לעזרה שמישהו יציל אותי מהכאב הזה, מהסיוט הזה. לאף אחד לא היה אכפת.
אבל לי כן אכפת. באופן מאוד מפתיע ולמרות הכל, עדיין אכפת לי. הזעקה נשמעה שוב, חזקה אפילו יותר, ידעתי שאני קרובה. מיהרתי, רגליי היחפות נפצעו מהענפים הנפולים שביער, אך לא הרגשתי אותם כי רק רציתי להגיע אל הקול הזה.
נעצרתי במקומי כשהבחנתי בגבר יפהיפה בעל שיער שחור שוכב על האדמה על גבו. פניו הביטו לשמיים השחורים וידו הימנית הונחה על בטנו בכאב. הלסת שלו הייתה משורטטת, עצמות לחייו היו עמוקות, אפו היה סולד אך שבור מעט ורק הירח האיר את פניו המהממות להפליא שהיו מכווצות בכאב. עיניו היו עצומות בחוזקה ורגליו זזו בכאב על האדמה הרכה. התקרבתי מעט כדי לראות מה קרה לגבר שמולי והבנתי שמדובר בירייה. עיניי נפערו. אם הוא פה כך כבר הרבה זמן ואיבד דם לא היה לו סיכוי. הדחקתי את הפחד ומיהרתי אליו, התכופפתי על ברכיי מולו ועיניו נפקחו בהלם כשנגעתי בבטנו. הפסקתי לנשום ומעדתי לאחור כשהבטתי בו, בעיניים שלו. העיניים הכי יפות שראיתי מימיי. העיניים האפורות והנוצצות, העיניים של היצור שהביט אל תוך המצלמה. היצור שרצח את האיש המסכן.
״א-אתה..״ גמגמתי ומשכתי את עצמי לאחור, מנסה להתרחק. הוא ניסה לקום, להושיט אליי יד מגאולת בדם. הדם שלו, או שאולי של מישהו אחר? חרדה תקפה אותי ולא הצלחתי לנשום.. ״ת-תרגעי״ הוא מלמל דרך הכאב, לא הצליח לזוז יותר מדי. קולו היה הקול הכי גברי ששמעתי, צרוד מעט ומצמרר. צמרמורת נעימה עברה בכל גופי. ״יש לך.. יש לך-״ הוא התשעל בחוזקה לפני שהמשיך ״יש לך ריח של דם״ הוא אמר לבסוף. עיניו שרפו אותי ומשום מה לא קמתי וברחתי. לא רצתי. משהו בי רצה להשאר ולהביט בעיניים שלו עד היום שאמות. נשארתי ודמעות עלו אל עיניי. הכאב שבעיניים שלו שרף אותי, כאילו הרגשתי הכל. הוא הביט על שפתיי הנפוחות ועל סנטרי המלא מדם יבש מלפני שבוע. ״הוא.. הוא אנס אותי״ אמרתי מבלי לחשוב ועיניו של הזר נפערו בהלם. מה שראיתי בהן לא היה ניתן לפענוח, כעס, כאב, מוות.
מה הגבר הזה? מי הגבר הזה? ולמה לעזאזל אמרתי לו את זה עכשיו?!
ידו המגואלת בדם הגיעה אל ידי שעל האדמה ונגעה בה קלות. זרמים סחפו אותי עקב המגע, תחושות של עונג שלא ידעתי שקיימות. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי. לרגע אחד, רק לשניה אחת, שכחתי את מה שקרה לפני שבוע. עד שצרחה נשמעה מפיו של הגבר היפהיפה, צרחה שהרעידה את העצים, הזעקה שנכנסה עד לחדרי. אני לא יודעת מה קרה לי אבל התקרבתי אליו במהירות. מבלי לחשוב הרמתי את חולצתו מעט והבטתי באזור הירייה. לעזאזל. זה נראה נורא, זה נראה כאילו הכדור אכל אותו מבפנים. האצבע שלו ניסתה לחפור אל תוך הפצע והוא צרח שוב, התפתל בלי סוף. ״אל תזוז. אל תגע בזה.״ קמתי על רגליי. ״ה-הכדור, חייב לצאת״ הוא מלמל בשיעול ״אני אחזור עוד רגע, אל תגע בפצע.״ זאת הייתה פקודה שאני מקווה בשבילו שהוא יציית לה. מיהרתי אל הבית, טיפסתי שוב אל מעל החלון. פתחתי את דלת החדר של לין ויצאתי אל המסדרון. הייתי חייבת להגיע לאמבטיה, שם היה את כל מה שצריך כדי להוציא את הכדור מהגוף של הזר. ידעתי איך לעשות זאת, כיוון שאחי קיט נורה פעמיים בעקבות חובות שלא שילם. ומי יטפל בו בבית הזה אם לא אני? בלית ברירה הייתי צריכה ללמוד איך לטפל ביריית כדור, ולקוות שהוא יחלים לאט לאט מבלי שנצטרך לנסוע לבית החולים. לא יכלנו להרשות לעצמנו את זה.
בצעדים רגילים, אפילו לא שקטים, הגעתי לאמבטיה. ידעתי שאחיי לא התעררו, כלום לא גורם להם להתעורר, הם אפילו לא התעוררו מהזעקה העוצמתית של הזר היפה שביער.
לקחתי את מה שהייתי צריכה ורצתי אל היער. לא ידעתי איך הצלחתי לעמוד על רגליי, לא ידעתי מאיפה הכוחות שאספתי כדי להרים את עצמי מהמיטה, יבשה כאובה וריקה. אבל כן ידעתי שלא הצלחתי להתמודד אפילו לא שניה אחת- לראות את העיניים האפורות והנוצצות האלה סובלות.
הרגשתי את הסבל שלו כמעט בתוכי כשהגעתי אליו והוא הביט בי כמעט מובס. הבטן שלו נראתה במצב הרבה יותר גרוע כשהרמתי שוב את חולצות. ״שיט״ מלמלתי כשהבטתי בורידים השחורים והבולטים שהופיעו כתוצאה מהירייה על בטנו. פתחתי את תיק העזרה ראשונה הלבן והישן שלי. ״הוא..״ הוא התחיל להגיד, ניסיתי להתעלם מהתחושה המדהימה שהציפה אותי כשנגעתי בבטנו החסונה מלאת הריבועים. הוא נשם עמוק ״הוא- פגע בך״ הוא ציין והביט בי שוב בכאב. למה הוא אמר את זה? האם הרגיש את הכאב שלי כפי שאני הרגשתי את שלו? הרמתי לרגע את עיניי לעיניו האפורות והנוצצות, לא ידעתי לתאר את מה שראיתי בהן, או את ההרגשה שהרגשתי כשהבטתי בהן. ״אנחנו צריכים להתרכז בפצע שלך״ אמרתי וניתקתי את עצמי מעיניו המיוסרות. פעלתי במהירות ולאחר שחיטאתי את המקום באלכוהול, השתמשתי בפינצטה שחיממתי עם המצית כדי לחדור אל תוך הפצע, הזר צעק שוב את הזעקה שלו, מתייסר מכאבים. רגליו התפתלו והוא לא הצליח להפסיק לזוז ״אני חייבת שתנסה להרגע כדי שאוכל להגיע אל הכדור״ אמרתי בעדינות, מנסה לא להלחיץ אותו יותר. הבטן השזופה שלו הפכה לשחורה ופועמת, חומר או דם שחור התפשטו והרידים שלו בלטו דרך האור, הפכו לשחורות אפילו יותר. מה שזה לא היה שירו לתוכו- יהרוג אותו אם לא אוציא את הכדור ברגע זה. בתנועה מהירה לאחר שהוא נרגע מצאתי את הכדור והוצאתי אותו ביציבות. הזר נשם עמוק ואורות לבנים בקעו מגופו כשחזהו עלה מעלה כאילו נשם את נשימתו הראשונה. לפתע הפצע נעלם בהדרגתיות. הבטתי בו בהלם, ונפלתי על ישבני.
מה. לעזאזל.