Hynmar | היינמאר

פרק 5

ידי אחזה חזק בחזי ודפקה עליה, רק כדי למצוא אוויר. שוב דפיקה. לא. לא יכלתי לתת לו למצוא אותי כך, לא יכלתי לתת לו למצוא אותי בכלל. קמתי על ברכיי עדיין מחפשת אחר אוויר, ומשכתי את עצמי אל עבר תיק הגב השחור והקטן של לין. היו לו כמה תיקים למסעות שלו אך הם היו גדולים ולא הייתי צריכה אותם למה שהתכוונתי לקחת. הכנסתי לתוך התיק את השלושת התפוחים והבננה שלין שם מוקדם יותר על השידה כדי שאוכל, את בקבוק המים ומעט מטבעות שמצאתי. קמתי על רגליי במהירות כששמעתי עוד דפיקה ולבשתי את המעיל הארוך והאפור שלי. לין הניח אותו על השידה שלו כדי שאלבש אותו אם יהיה לי קר באחד הלילות. אני אתגעגע אל לין, מאוד. ואני מצטערת שכך השארתי את המצב איתו. הלוואי שיכלתי לבקש סליחה על כך שהבכתי אותו, לא את אחיי האחרים, רק אותו. ידעתי שיראו אותו בעין לא יפה כשהבטיח את אחותו למישהו אך היא ברחה. הלוואי שיכלתי להתנצל.. אבל כרגע זה או שאני בורחת, או שאני מתאבדת.
עוד דפיקה, הפעם חזקה יותר. ״אני פורץ את הדלת אם לא תפתחי, בבקשה תגידי שאת בסדר״ לין אמר בפחד ויבבתי בבכי. ״אני מצטערת״ לחשתי ויצאתי דרך החלון.

***

רצתי.
רצתי הכי מהר שיכלתי אל תוך היער המסתורי והעמוס בעצים. אפילו לא ידעתי כמה זמן רצתי. שעה, שעתיים, אולי שלוש? השמש התכוונה לשקוע וידעתי שאני מוכרחה לעצור. הייתי עמוק בתוך היער וידעתי שהם לא ימצאו אותי לבינתיים. ריאותיי שרפו וראייתי הטשטשה מבכי.
התיישבתי על גזע עץ וליטפתי את חזי. נשמתי נשימות מהירות והבטתי סבבי בפחד. השמש תכף שוקעת, לאן לעזאזל אני אלך? לא הייתי קרובה לאף עיירה, הייתי עמוק בתוך היער. קולות וצלילים רחפו סביבי. של ציפורים שעפו מעליי, של עלים נושקים, של הנחל הזורם מספר צעדים מכאן.. אך השקט המחריד חדר לי לעצמות. אחזתי בתיקי ופתחתי אותו, הוצאתי את המים ולגמתי כמה לגימות כדי לא לבזבז את הכל. נתתי כמה ביסים מתפוח אחד כדי לצבור כוחות ונעמדתי. הייתי חייבת למצוא מקום להעביר בו את הלילה, מקום בטוח מספיק שלא ימצאו אותי בו, לא רק בני משפחתי אלא כל החיות המסתוריות ביער.
השמש שקעה וכוכבים יצאו כשמצאתי מבצר קטן מאבנים ליד הנחל הרועש. התיישבתי בין קירות האבנים הצפופות וחיבקתי את תיקי. נתתי לדמעות לחמוק ממני שוב אך לא בקול רם. הרמתי את עיניי ליופי העוצמתי של הכוכבים שבשמיים. מכאן הם נראו הרבה יותר קרובים, הרבה יותר חיים. חשבתי על מה שלין בטח עובר עכשיו. לא היה לי אכפת משאר אחיי, רק ממנו. התעניינתי האם הוא כעס עליי? האם הוא הצליח להבין? האם דאג? האם הייתי חשובה מספיק בשביל שירדפו אחריי או יחפשו אותי? אולי הם הוצפו בהקלה כשברחתי.
תעריכי את עצמך. אל תיפלי.
המילים של הזר המהמם הציפו את מוחי. אולי המילים שלו הן מה שגרמו לי לברוח, לנסות להלחם. יכלתי להתחתן עם מרס, ראיתי שרצה אותי למרות העוני והמרמור על פניי. יכלתי להיות אישה עשירה ולהפטר מאחיי. אך הנפש שלי לא הייתה עומדת בזה.. ידעתי שבסופו של דבר הייתי מתפרקת. מה שהכי התנגדתי לו היה לעזור לאחיי. לא רציתי שיהיו עשירים בזכותי.. לא אחרי מה שעשו לי. לין יהיה בסדר, הוא ימצא את עצמו. הוא ימצא אישה שתאהב אותו, כי מי לא תאהב בחור מושלם כמו לינקס? הוא יצליח לצאת מהקוטג׳ הזה, הרי הוא היה הכי חכם, הכי יפה, הכי מוצלח. ואני לא אעכב אותו יותר.. הוא לא יצטרך לשמור עליי ולבזבז את הזמן שלו על לטפל בי. הוא היה חופשי.
הורדתי את המעיל שלי כי החום הציף את גופי מהמחשבה שלא אראה את לין יותר.. נאנחתי בעצב ולפתע אור בוהק מקדמת קיר הלבנים שמלפניי סינוור אותי כך שנאלצתי לעצום את עיניי בחוזקה ולהסתיר אותן עם ידי.
מה לעזאזל זה היה? ליבי החל לפעום כמו משוגע בחזי.
פקחתי את עיניי והסתתרתי מאחוריי הלבנים, הרמתי את עצמי על ברכיי כדי להציץ, לראות מה גרם לאור הזה. האור הזה הזכיר לי מאוד את האור שיצא מהזר לאחר שהוצאתי ממנו את הכדור שייסר אותו, רק שהפעם האור היה הרבה יותר חזק ומסנוור. נשמתי נעצרה כשראיתי גבר גבוה לבוש בבגדים אפורים ובעל כנפיים מלאות נוצות אפורות עמד על סלע מול הנהר. זה לא היה הזר שהכרתי אתמול.
לידו עמד חתול..? לא. כלב..? לא. היו לו פאקינג קרניים. יצור הולך על ארבע. בצבע זהוב. מעולם לא ראיתי חיה כזאת.. היצור היה בגובה הברכיים של האיש המעופף. לא גדול במיוחד אך לא קטן. אוזניו וזנבו היו כמו של חתול, היו לו קרניים מרשימות כמו של אייל רק קטנות יותר ופחות ארוכות. זוהרות באור צהוב ונוצץ.
״אם המלך ידע שאנחנו כאן שוב..״ החיה דיברה ועיניי נפערו. החיב דיברה.. החיה פאקינג דיברה! הגבר המעופף הוציא קול מוזר מפיו. ״המלך לוּמאר לא ידע אם לא תסגיר אותנו כמו בפעם שעברה!״ קולו של המעופף היה מצמרר מאופן שגרם לזיעה לנטוף מצווארי. הוא לא מצא חן בעיניי בכלל, לא כמו הקול של הגבר הזר שעזרתי לו אתמול בלילה. ״זה לא היה במכוון!״ החיה המוזרה ענתה וקפצה מהסלע אל האדמה הקרה וקול של ענפים נשברים נשמעו מנחיתתו. ״נעצת גוף של אדם בתוך ענף עץ גבוה, מצטער אם מחזה כזה גרם לי לצרוח! אם היית רעב יכולת להסתיר את הראיות, לא להשוויץ בגוף שלו מול כולם!״ המעופף נהם. אז הוא זה שרצח את האיש שהראו בטלויזיה לפני שבוע.. הייתה לי תחושה שזה לא היה הגבר מאתמול. ״איפה הכיף בזה?״ קולו צמרר אותי שוב וגרם לי לבלוע את רוקי בנוקשות. החיה התכוונה לענות אך שני נערים הופיעו מצחקקים ליד הנהר. עיניי נפערו. לא, הם חייבים לעוף מכאן! לא יכלתי לזוז, לא יכלתי להזהיר אותם מבלי שיראו אותי. הנערים אחזו בבקבוקי שתיה, אלכוהול אני מניחה לפי הדרך שבה הם הלכו- מעדו מכל צעד שעשו. הם צחקו ללא הפסקה ונראו חופשיים. הצחוק נעצר כששניהם הבחינו ביצורים ההזויים שעמדו מולים. צרחות נשמעו משני הנערים ולפני שהספיקו לזוז המעופף קפץ עליהם בשיניים חשופות. ידי חסמה מיד את פי ועיניי נפערו. הוא.. הוא.. קרע אותם לגזרים. לנגד עיניי! ״נליִק תפסיק! אתה תחזיר את עצמך לצינוק.״ החיה אמרה ברוגע מפתיע והתיישבה על האדמה. לא הצלחתי לנשום. לא. אני מדמיינת את כל זה. זה לא יכול להיות. הנערים האלה.. פשוט נקרעו לגזרים על ידי השיניים הטורפות של המעופף המקולל. ותכף הם יגלו אותי. תכף.. לא הסתתרתי טוב מספיק. גורלי היה כמו שלהם. כשחשבתי שהצלתי את עצמי ממרס, גזרתי לעצמי את המוות.

המעופף נשכב על האדמה מלא בדם שלא שלו וצחק צחוק עמוק ״זה נקרא ארוחת ערב״ הוא צחק שוב. החיה נאנחה ״המלך לא יתן לך עונש קל הפעם.״ המעופף התיישב במהירות והביט בחיה ״לוּמאר לא ידע שזה הייתי אני. אני לא המוּר היחיד שמגיע אל העולם הזה כדי להנות.״ החיה נאנחה שוב והתמתחה על הסלע, ״שאר המוּרים מצליחים לטשטש את העקבות שלהם, אם תועיל בטובך להביט באחד הגופות תראה שיש עליו זוג כנפיים אפורות, זהות לשלך.״ המעופף ששמו כנראה נליִק הוציא רעש מוזר בגרונו, מעין נהמה וקם על רגליו. הוא הרים את הנוצות שאכן היו על אחת הגופות ושרף אותם באמצעות אצבעותיו. עיניו נפערו שוב. הוא הוציא הרגע אש מאצבעותיו? הוא לקח את הגופות וזרק אותם אל הנהר. הפסקתי לנשום ובכי איים לתקוף אותי. הנערים המסכנים האלה.. אם לא אברח, אהיה אחת מהם. נשמתי עמוק וחזרתי לתנוחת ישיבה. אם אשב פה ולא אזוז הם יבחינו בי? ניסיתי לא לנשום, ניסיתי להרגיע את הדופק שלי כדי שלא ישמעו אותו. שלא יבחינו בי. הפכתי לחפץ דומם.
״כדאי שנחזור, אנחנו לא רוצים שיחשדו בנו״ החיה אמרה מאחוריי ושמעתי את צעדיהם מתקרבים. עצמתי את עיניי. פאק פאק פאק. ״אבל רק התחלנו להנות.״ נליק צחקק. שמעתי את צעדיהם וידעתי שאני חייבת לצאת מהמבצר הזה. הם התקרבו לכיווני. אסור לי להיות לכודה בין קירות הלבנים האלה כשיראו אותי. על ברכיי זחלתי החוצה מהמבצר, הצלחתי להתחמק מעט אך נזכרתי בתיק שהשארתי מאחור. הבטתי לאחור אל עבר התיק אך הוא לא היה על הרצפה, הוא היה תלוי על האצבע של נליק שנשען על קיר הלבנים של המבצר והביט בי בחיוך קטלני. ״מחפשת את זה?״ עיניי נפערו וקמתי על רגליי במהירות שלא הכרתי בי.
רצתי.
רצתי בלי להביט לאחור. שמעתי אותו מצחקק מאחוריי ואת החיה קוראת לו. השמלה הלבנה והאלגנטית מזמן נצבעה בחום בחלקה התחתון. דמעות צרבו את עיניי וריאותיי שרפו. ידעתי שאני עומדת למות, ידעתי שהוא ישיג אותי. הוא יכל פאקינג לעוף! על מי אני עובדת? למה להלחם?! למה אני ממשיכה לרוץ?
תעריכי את עצמך. אל תיפלי.
המילים של הזר היפהיפה נשמעו בראשי והבטחתי לעצמי- עד שהוא לא יתפוס אותי, לא אפול.