Hynmar | היינמאר

פרק 39

-נקודת מבט אמיראן-

משהו צרב אותי עד רמת כאב שאפילו לא הצלחתי להוציא אותו דרך צרחה מפי. אלה לא היו הכביות שנייבי הצליחה להעלים לי, זה היה משהו בפנים, עמוק בתוך הגוף שלי באזור הלב. צריבה ששום מים או ריפוי לא יוכלו להרגיע מהמראה של נייבי נעלמת באור של פייגון. הגוף האדיוטי שלי לא עזר בשום דבר, לא הצלחתי להשתמש בכוח שלי, לא הצלחתי אפילו לזוז. בקושי הצלחתי לנשום מבלי שראותיי יצרחו מזעם.
לא ידעתי כמה זמן צעקתי את שמה לאחר שנעלמה. לא ראיתי כלום דרך עיניי, רק אחיזת ברזל בכתף שלי גרמה לי לעצור את הצעקות. הבטתי מעליי, לומאר עמד מולי במבט שהייתי שמח לראות אותו אם הוא לא נבע מהחטיפה של נייבי. ״אנחנו נחזיר אותה.״ הנדתי בראשי, עדיין מנסה נואשות לאחז בקיר כדי להצליח לעמוד. גוף מקולל! הבטתי סביב בפאניקה. הרגשתי פאקינג פאניקה. מיי שכבה על הרצפה עדיין חסרת הכרה. מוּן חיבקה את זרועי בחוזקה ובכתה על כתפי. ״למה לא עזרת לה?!״ צעקתי על אחותי בזעם. זאת הפעם הראשונה שהרמתי עליה אי פעם את הקול. היא יכלה להעלים אותה מפה, יכלה להלחם בהם באמצעות כוחות המים שלה. מוּנלה הביטה בי בהלם, בעיניים מלאות דמעות והנידה את ראשה, ״הם חישמלו אותי כשניסיתי להזהיר את האחרים לא להכנס, זה שיתק את הכוח שלי לזמן מה. הוא עדיין לא חזר.״ היא הניחה יד על פיה ״אני מצטערת.״ עצמתי את עיניי בחוזקה, איבדתי את האחיזה שלי בקיר ונפלתי על ברכיי. הבטתי בכפות ידיי, זעם וייאוש בעבעו בכל וריד ונים בגופי. איך איבדתי אותה? איך נתתי לפייגון לקחת אותה איתו? איך אני אמצא אותה עכשיו? מה הוא עושה לה ברגעים אלה? הרגשתי שאני נחנק, שהאוויר לא מצליח לחדור לריאות ושהלב שלי לא עומד בקצב פעימותיו. ״אמי, אתה חייב להרגע.״ לומאר התכופף לגובה שלי וחיזק את האחיזה שלו בכתפי. כמעט צחקתי על המצב האבסורד. לומאר- האח ששונא אותי בעל התקפי הזעם הבלתי נסבלים, אומר לי - האח שתמיד ידע לשמור על הרוגע שלו ולהתנהג להכל בציניות, להרגע. איך יכלתי להרגע כשהדבר שמילא את החללים הריקים בליבי נלקח על ידי פייגון? חללים שלא ידעתי שהיו קיימים עד שראיתי אותה. נילה בטח מאוכזבת ממני.
״איך נצא מפה לומי?״ מוּנלה שאלה בלחץ ליד מיי שהחלה לפקוח את עיניה באיטיות. תארתי לעצמי את היאוש של מוּן, היא רצתה לטפל בחברתה הקרובה אך לא הצליחה. לפתע אור זהוב שהזכיר את האור של לינקס החיה הופיע מולנו. אבל זה לא היה לינקס החיה.. זה היה לינקס האח של נייבי. מה לעזאזל? כל הפיות שלנו נפערו כשהבטנו בלינקס ההמום שהביט בגופו כאילו היה חולה. ״אני.. אני עשיתי את זה?״ לינקס שאל. מונלה נעמדה וכיסתה את פיה בהלם בידה. ״אני בדיוק חשבתי עלייך..״ היא אמרה בהלם ומיהרה לזרועותיו. הוא עטף אותה בחיבוק כשעדיין היה מותקף בהלם. הוא הביט סביב עד שקלט אותי ״פאק אמיראן, אתה בסדר?״ הוא שאל והתקרב אליי, ידעתי מה עמד לבוא ושום דבר לא יכל לעצור את זה. הוא הביט שתי שניות בעיניי עד שהפחד החליף את ההלם בעיניו. הוא הביט סביב ועצמתי את עיניי בחוזקה. ״נייב..? איפה? איפה אחותי?״ לינקס גמגמם בשאלה אל כולם. אף אחד לא ענה.