Hynmar | היינמאר

פרק 7

זה הוא. זה הוא. זה הוא.
כמעט בכיתי מהקלה. לא ידעתי איך להגיב. הוא יציל אותי. הוא יציל אותי. נכון? הוא רצה שאציל את עצמי, הוא חיבק אותי ורצה להרוס את מי שגרם לי לכל כך הרבה סבל. יכול להיות שניצלתי בכך שהצלתי את הזר אתמול בלילה? את המלך של המקום הזה?
נליק דחף אותי קדימה אל תוך החדר העצום. ליבי דהר בתוך חזי ועיניי צרבו. הנה הוא ישב על במה גדולה, על כיסא גבוה וזהוב, ממש כמו מלך. לידו היו עוד שני כסאות, מוּנלה ישבה בכיסא שלימינו. רק עכשיו שמתי לב כמה הם דומים, פרט לעיניהם. הגבר הזר שמסתבר שהוא מלך שמסתבר שקוראים לו לוּמאר לא הביט בנו עדיין, הוא הביט בדף נייר שאחז בידו בעיון. הוא לבש בגדים שחורים, כמו בפעם הקודמת, כנפיו בעלות הנוצות השחורות היו משוחררות לחופשי אך צמודות לגבו, כתר זהוב היה מונח לראשו. דמעות איימו לצאת מעיניי כשהבטתי בו והקלה שטפה אותי. זה הוא. ניצלתי.
נליק כחכח בגרונו ״מכיוון שלפני שבוע הענשת אותי על כך שנהנתי מבין האנוש ההוא, הפעם אני מתכוון לבקש את רשותך, האם מותר לי לאכול ממנה.״ ליבי נעצר ונעזרתי בכל כוח שבישותי באותו הרגע כדי לשמור על ראש זקוף. לוּמאר נאנח והניח את דף הנייר על ברכיו כשאמר והרים את עיניו אלינו ״נליק-״ הוא נעצר, הוא הבחין בי. עיניו נצטו בהפתעה אך נכבו תוך רגע, מבטו הפך לזר. עיניו האפורות והנוצצות, הכי יפות שאי פעם ראיתי הביטו בי ללא כל רגש. הוא בחן אותי מכך רגל ועד ראש באותו מבט אדיש. כמעט פתחתי את פי וצעקתי ׳זאת אני! אתה לא מזהה אותי?׳ אך הוא זיהה אותי, ידעתי שזיהה. ראיתי את ההבהוב המופתע בשניה הראשונה שראה אותי. הבטתי אל תוך עיניו, רציתי שיראה את ההזדקקות שבתוכן ׳תעזור לי. בבקשה׳ התחננתי בתוך ראשי כאשר הבטתי בו. כלום. שקט.
״איפה מצאת אותה?״ הוא שאל בקולו היפה וכמעט צרחתי עליו. לא הורדתי את עיניי ממנו והוא לא הוריד את עיניו משלי. ״היא ראתה אותי ואת לינקס ביער. הלכנו במטרה לחפש אחר האוצר, היא גילתה אותנו.״ רציתי לצרוח שהוא הלך לאכול. שהוא קרע לגזרים שני נערים! אבל לא הצלחתי להוציא הגה, בדיוק כפי שלא הצלחתי להוציא הגה כשהוא קרע אותם לגזרים. שנאתי את עצמי על כך. שוב התחננתי בראשי, ידעתי שהוא זיהה אותי! למה, למה הוא עשה לי את זה? ״אנחנו לא יכולים להחזיר אותה לשם, אסור לה לחיות עם הידיעה שאנחנו קיימים.״ מוּנלה אמרה בקול רגוע, ׳לאחיך לא היה אכפת לפרוס את הכנפיים שלו מולי!׳ רציתי לצרוח, אך שוב לא הצלחתי. לוּמאר כנראה ראה את מה שרציתי להגיד בעיניי כי שוב המבט המוכר קפץ לרגע, רק לרגע ונעלם.
מה עבר עליו? למה?
״אך אני לא חושבת שצריך להרוג אותה, או לאכול אותה.. שזה אותו הדבר. חבל להעלים מהיקום יופי כמו שלה״ היא אמרה וכמעט רצתי לנשק אותה בפה. נליק נהם מאחוריי. ״זאת לא החלטה שלך נסיכה-״ ״- כל דבר שאחותי אומרת הוא זהה לפקודה שלי.״ לוּמאר אמר בקול נוקשה אל נליק ואצבעותיו של נליק נסגרו חזק יותר על כתפיי. האם פחד? אני חושבת שכן.
לוּמאר החליט לא להרוג אותי. לפחות זה נכון?
התכוונתי להאנח בהקלה אך לוּמאר אמר ״שימו אותה בצינוק״ עיניי נפערו, ידיו של נליק לחצו חזק יותר על כתפיי. אם נליק פחד כל כך להענש שוב ולהזרק לצינוק, מה חיכה לבת אנוש חלשה כמוני? ״מה?״ פלטתי מפי והבטתי בעיניו האפורות והחסרות רגש של לוּמאר. הצלתי אותך. רציתי להגיד. סיכנתי את חיי בשבילך! כך אתה מחזיר לי?
הוא לא אמר כלום, מוּנלה הביטה בו ובי כאילו מנסה לגלות סוד אך ללא הצלחה.
שני יצורים מוזרים נכנסו אל החדר. גופם היה עירום ועורם היה קשיח מלא קשקשים, מעין דג נחש. נגעלתי רק מלהביט בהם. פניהם היו כפני אדם רגילות אבל עם קשקשים וזימים בצווארם. הם אחזו בי בידיהם המשונות בחוזקה. הבטתי בלוּמאר, היישר אל תוך עיניו כשאכזבה מילתה את כל כולי. צחוק לא מאמין נפלט מפי מה שגרם לזוג הדגים לידי, למוּנלה ונליק להביט בי באופן מוזר. לוּמאר לא הביט בי באופן מוזר, כי הוא ידע מה ההבעות שעל פניי אומרות. במקום לצרוח כמו שרציתי, אמרתי בקול מאוכזב ״כן אני מתחרטת.״ היישר אל תוך עיניו של לוּמאר. ׳אני מתחרטת שהצלתי אותך, מתחרטת שבזבזתי כל שניה כאובה עלייך, שצעדתי אל תות החושך בשבילך.׳ אמרתי בראשי ועיניו הבזיקו שוב למבט המוכר אך נעלמו שניה אחרי. הוא ראה את הרגשות שלי דרך עיניי. הדגים סחבו אותי אל מחוץ לאולם אך כל הדרך עד הדלת הבטתי בלוּמאר, לא הסטתי את מבטי לרגע. נתתי לו לראות את כל שנאתי.

במשך כמה דקות ארוכות הדגים סחבו אותי בין מסדרונות פניות ומדרגות, עד שהגענו לגרם מדרגות שיורד למטה אל החושך. ״לא, בבקשה לא״ התחננתי וניסיתי לזוז לאחור אך הם לא הקשיבו לי, הם הרימו אותי לאוויר כי סירבתי לזוז והורידו אותי במדרגות האין סופיות. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מדרגות. הלחץ והפחד אכלו אותי מבפנים והאוויר לא הצליח להגיע אל ראותיי. ״בבקשה״ התחננתי שוב כשהגענו אל החדר העצום שמתחת לארמון. חדר חשוך שקירותיו צבועים בחום-צהוב. נרות בודדות שתלויות על הקירות האירו את המקום הזוועתי. החדר התחלק להמון תאי כלא קטנים. יצורים מוזרים שלא הצלחתי לתאר מהמהירות שבא הדגים משכו אותי קדימה הביטו בי ברעב וזעם. כשחשבתי שהם הולכים להניח אותי באחד התאים הם פנו ימינה, אל עוד גרם מדרגות. מה לעזאזל? הוא תכנן לקבור אותי עמוק יותר מהמתים? חרדה חלחלה לגופי כשהדגים הורידו אותי במדרגות וחשפו בפניי חדר קטן בעל סורגים אפורים וישנים, מלאים ב.. ב.. דם. צרחתי כשאחד הדגים פתח את שער הסורגים הגועלי והשני זרק אותי בפנים. נחתתי על ברכיי וכפות ידיי. פניי התכווצו בבכי וברעד כשהבטתי סביבי אל התא הקטן. דם כמעט בכל מקום, ריח של שתן וצואה נכנסו לאפי. בחילה תקפה אותי והקאתי, הקאתי שוב את המעט שנותר בקיבתי. גרוני שרף ועיניי צרבו. ״לא הספיק לך הריח הגועלי שכבר יש פה?״ אחד הדגים צחק בקול קריפי. בכיתי כשהבטתי בו עדיין על ברכיי, ״תוציא אותי מפה!״ פקדתי, שניהם פרצו בצחוק. ״תוציא אותי מפה!!״ צרחתי ואחזתי בסורגים הגועליים מדם וניסיתי לדחוף אותם. הם התרחקו ממני בצחוק מתגלגל ועלו במדרגות. ״לא!! תחזרו!!״ צרחתי שוב ושחררתי את הסורגים, הבטתי בידיי מלאות הדם, דם שלא שלי. עוד גל של קיא עלה לפי אך כבר לא נותר לי מה להוציא. בנשימות מבוהלות וקצרות, מלאות בפאניקה נשענתי על הקיר הקרוב אליי. קיפלתי את רגליי אל חזי כשנתתי לעוד גל של דמעות לצאת ממני. למה הכנסתי את עצמי?

שעות עברו, ללא מים, ללא אוכל, ללא אפשרות להתפנות. לא התכוונתי לעשות את צרכיי על עצמי. ידעתי שהצינוק בסופו של דבר יגרום לי לעשות זאת אך לא עכשיו. אחזיק מעמד עד שלא אוכל עוד.
הבטתי אל החלון הקטנטן שניצב על הקיר הגבוה מולי. חלון שלא היה לי שום סיכוי להגיע אליו.. הוא היה בגובה שבעה מטרים לפחות. בכל כמה דקות הרגשתי שהקירות האפורים עלולים לסגור עליי אז הבטתי אל החלון כדי לוודא שהוא לא זז. הכוכבים המדהימים והנוצצים זרחו אל תוך התא דרך החלון.
איפה הייתי? תהיתי לעצמי. מה המקום הזה? מי אלה היצורים האלה? למה זה מגיע לי? לא הייתי אדם רע. פאק אני עזרתי לגבר זר באמצע הלילה שבוע לאחר שאחי שלי אנס אותי. לא ידעתי אם זה בגלל טוב הלב שלי או אולי טיפשות, תמימות. הייתי מטומטמת ללא ספק. לא שמתי לב שמישהו ירד במדרגות ונכנס לחדר עד שצל הופיע על הקיר שמימני, צל שהאדון שלו היה משמאלי מחוץ לתא. זה היה צל של גבר גבוה, בעל כנפיים גדולות. ידעתי מי זה היה, זיהיתי את ריחו למרות הריח המצחין של הצינוק. לא הסתובבתי אליו, המשכתי להביט אל החלון, מבחינתי הוא לא קיים. הוא הפסיק להתקיים כשזרק אותי לפה.. בשיא תמימותי חשבתי על להגן עליו, לא לספר לאף אחד עליו. האמנתי שהוא טוב. נעצתי את עיניי בכוכב הגדול ביותר שהופיע מעבר לחלון. צעדיו הכבדים התקדמו אל התא עד שהיה ממש מול הסורגים, ממש מעליי. ״מה לעזאזל עשית ביער ההוא לבד?״ קולו היפה נהם עליי.

____________
_____________

היי בנות אהובות. אשמח לדעת מה אתן חושבות על הפרקים הראשונים עד כה. מקווה שאתן נהנות, אוהבת❤️