Hynmar | היינמאר

פרק 29

ליבי התעופף בתוך גופי עקב המילים.. עקב המבט. שיפסיק להביט בי ככה לעזאזל! התחננתי בתוכי.
הבטתי שוב אל הים וכחכחתי בגרוני. הכנסתי את שיערי המתעופף אל מאחוריי אוזניי ״אז.. על מה רצית לדבר?״ אמיראן נדרך מעט לצידי אך נרגע שניה לאחר מכן. הוא נאנח. ״אני..״ הוא נשם עמוק, חשב כמה רגעים על מה שהתכוון לומר. משהו במבט שלו גרם למאפה שאכלתי להתערבל בקיבתי. ״לומאר היה מאוהב פעם. מאוהב כל כך עד שאיבד את ראשו.״ ליבי קפא במקום, כל גופי קפא במקום. לומאר.. מה לעזאזל? לא הכנתי את עצמי לזה. לא ידעתי שהוא יפתח בפניי בצורה כזאת. לא תארתי לעצמי שלכיוון הזה הוא הולך. עצרתי את נשימתי, לא העזתי להתפרץ או להגיד משהו, רציתי כל כך לדעת לאן זה ממשיך. ״אין לי זמן לספר לך הכל אבל..״ הוא נאנח שוב. זזתי בחוסר סבלנות. הוא שפשף את מצחו לפני שהמשיך ״הם היו אמורים להתחתן כשאני גיליתי שהמוּר שהוא התאהב בה הייתה אחת מהנשים הכוחניות ביותר של פייגון.״ עיניי נפערו וידיי עלו אל פי בהלם. הצליל הנעים של הגלים הפך למעומעם, המוּרים שהתהלכו סביבנו הפכו למטושטשים. הכל נעצר כשראשי לא הצליח להאמין למידע שקיבל. ״אני זוכר את איך שהוא הביט בה..״ עיניו ננעצו בעיניי ״כמעט כמו שהוא מביט בך.״ הוא אמר ברוגע. נשימתי נעצרה והגוש בגרוני גדל אפילו יותר. ידי ירדה אל חזי. ״המשכתי לחקור. שלחתי את בעלי החיים שאני הכי סומך עליהם אל הממלכה של פייגון כדי שישמעו את תכניותיהם.״ הוא העביר יד בשיערו והביט אל הים ״פייגון שלח את המוּר הזאת כדי לפתות את כל מלכי הממלכות. לא רק את לומאר, אלא כל מלך בהיינמאר.״ הוא בלע את רוקו וכך גם אני. חרא. חרא. בת של.. ״יש לה כוח מיוחד, במיוחד עם המוּרים הזכרים. היא כובשת אותם, גורמת להם להיות שלה ולרצות אותה בכל מה שתחפוץ. רק שני מוּרים נפלו בקסמיה. לומאר וטליאן המלך של נלמאריס.״ פי נפער.. המלך של יבשת אירופה בשפת בני האנוש. המלך שלומאר אמר שהם היו חברים עד שהסתכסכו.. ״האחרים לא נפלו בקסמיה כי הם היו כבר מאוהבים, זה קשה לגרום למוּר מאוהב להתאהב במישהו אחר.״ הוא כחכח בגרונו שוב והמשיך ״היא ביקשה משניהם לשמור את מערכת היחסים בסוד וכמובן שהם ריצו אותה. מה שהיא לא ידעה זה שלומאר וטליאן היו חברים מאוד טובים כך שהם סיפרו אחד לשני הכל בשלב מסויים. כשהם גילו.. הם נלחמו עליה, אף אחד לא היה מוכן לוותר וכמובן שלומאר זכה..-״ ״-כי ללומאר יש את הממלכה הגדולה יותר.״ קטעתי אותו בהלם. הוא הנהן. ״המטרה הייתה להתחתן עם אחד מהם ולרצוח אותו לאחר שיהפוך למלך כדי לגנוב את השלטון..״ קול המום ומפוחד בקע מפי וידיי כיסו את שפתיי. עיניי נפערו. דמי רתח בעורקיי. מה?! הוא הנהן. ״כשגיליתי על זה התעמתתי איתה. כמובן שהיא הכחישה הכל אבל אחרי שהיא הבינה שיש לי יותר מדי הוכחות נגדה היא פעלה נגדי.״ ידיי ירדו לחזי מפי ״היא פיתתה אותך?״ משהו התכווץ בתוכי. ״היא ניסתה. משום מה.. היא לא הצליחה. אבל היא הספיקה לנשק אותי בדיוק כשלומאר נכנס לחדר ערב לפני יום החתונה שלהם.״ עצמתי את עיניי ונשכתי את שפתיי בכאב. פאק.. ״בגלל זה הוא שונא אותך?״ קולי היה שקט וכאוב, כל כך הרבה חוסר צדק. הוא הניד בראשו ״לא רק בגלל זה.״ ההסתקרנות שלי גברה. ״הוא..״ הוא עצם את עיניו בכאב. ליבי נשבר. ״הוא לא האמין לי כשסיפרתי לו על מה שגיליתי.. הוא היה כל כך מאוהב. הוא בכל זאת רצה להתחתן איתה ואני לא ידעתי מה לעשות.״ קולו נשבר. הוא נשם עמוק ״ההורים שלי חיו באותה התקופה.. לומאר לא היה לגמרי המלך וכולם ידעו שאני לא רציתי להיות בשלטון. אבל הצלחתי לגרום לה לחשוב שאני היורש. שאני מגיע אחרי ההורים שלי. אני נולדתי ראשון אז לא היה קשה להאמין לכך.״ הוא רצה.. להקריב את חייו במקום לומאר. ליבי נשרף והפך עשן סמיך. ידיו של אמיראן החלו לרעוד, הלסת שלו התהדקה אפילו יותר וקצות אצבעותיו על הגדר הפכו לבנות. משום מה ידעתי שהוא עמד לאבד שליטה. הרגשתי את זה. הנחתי את ידיי על זרועו החסונה וליטפתי מעט. הוא הביט בי, חייכתי אליו חיוך קטן. שפתו רעדה לפני שהמשיך ״היא הבטיחה לי שתעזוב בתנאי אחד. שאעזוב איתה ואבטיח את מקומי אצל פייגון עד שאהפוך למלך, ואז.. אנחנו נתחתן.״ הוא נשם עמוק וברעד. ידיי רעדו, כל גופי רעד, לא ידעתי איך עדיין הצלחתי לעמוד. ״עזבתי איתה. ולומאר שנא אותי לנצח.״ דמעה לבנה ונוצצת ירדה על לחייו ואני נשבעת שיכלתי לשמוע את הלב שלי נשבר לרסיסים קטנים. ״הם קשרו אותי בכל יום הפוך מהתקרה כמו שק אגרוף והכו אותי עד שאיבדתי הכרה. קיבלתי מנוחה רק בלילה. זה המשיך כך במשך עשרים ושש שנים.״ ידיי כיסו את פניי ואת הדמעות שזלגו עליהן. הנדתי בראשי ולא הצלחתי להכיל את המראה שעלה במוחי. לא.לא.לא. החזה שלי נשרף. ברצינות. ״את יודעת מה הכי גרוע?״ הורדתי את ידיי והבטתי בפניו היפות והדומעות. הוא היה מרוסק כמעט כמו הלב שלי. ״הם פתחו במלחמה כדי להרוג את ההורים שלי. הם רצו שאהיה המלך כמו שהבטחתי להם.״ הנחתי את ידי על מצחי בהלם וזזתי במקומי. יותר מדי.. זה היה יותר מדי. ״כל כך הרבה מוּרים נרצחו בגללי.. ההורים שלי..״ הוא הניד בראשו והשפיל אותו. ידי מיהרה למצוא את ידו. הוא הביט בי מלא בתיעוב עצמי. העיניים הכסופות שלו היו כמעט לבנות כקרח. העלתי את ידי אל לחייו והרגשתי את דמעותיו. הדמעות היו קרות כל כך, הן היו קפואות. ״ומה אתה חושב שהיה קורה אם לומאר היה מתחתן איתה? היא הייתה רוצחת את ההורים שלך בכל זאת כדי להיות בשלטון.״ טון הקול שלי היה גבוה אך לא מספיק כדי שאחרים ישמעו. כעסתי. כעסתי על שלומאר לא האמין, כעסתי על פייגון וכעסתי על אמיראן ששנא את עצמו כל כך. ״האחרים לא היו מתים..-״ ״-ברור שכן! היו מתים אפילו יותר! היא הייתה עולה לשלטון והייתה רוצחת את כולם, אפילו את מוּנלה!״ מבטו הפך לכואב יותר, הוא השפיל את ראשו. אחזתי גם בלחיו השניה בחוזקה וגרמתי לו להביט בי. ״אתה ניסית להציל אותו אמיראן. והצלחת. הצלת הרבה יותר מוּרים משאתה חושב.״ קולי רעד וקול שבור נפלט מפי בסוף המשפט. עמדתי על קצות אצבעותיי, אחזתי בצווארו ונצמדתי אליו. חיבקתי אותו הכי חזק שיכלתי. הוא התכופף אליי, ידיו ליטפו את מותניי קלות וגרמו לצמרמורות לעלות בגופי ״אני יכול?״ ליבי צנח. הוא שאל אם הוא יכול להניח את ידיו על מותניי ולחבק אותי? הוא לא רצה לגרום לי להרגיש אי נוחות. עצמתי את עיניי והנהנתי כנגד צווארו. הוא הקיף את מותניי בזרועותיו הארוכות וחיבק אותי חזרה. ההרגשה הייתה יותר טובה מכפי שציפיתי. עילאית. רוגע שטף את כל גופי והרגשתי שאני שוכבת על ענן רך ושקט.
לא ידעתי כמה רגעים נשארנו כך. ההבנה חלחלה בי מאוחר מכפי שציפיתי כי זה לא היה בסדר לחבק את האח התאום של הבן זוג שלי כל כך הרבה זמן.
לומאר היה הבן זוג שלי? מה היינו? ידעתי שהוא רצה אותי במובנים שלא ניתן להסביר. היה אכפת לו ממני אפילו יותר מעצמו. התנתקתי מהחיבוק ובלעתי את רוקי. ״אני חושבת שהם יתחילו לדאוג.״ נשכתי את שפתיי והסתובבתי מעט, ידו אחזה בעדינות בזרועי. עצמתי את עיניי ״תבטיחי לי שתבקשי עזרה בכל דבר שאת צריכה. תבטיחי לי שאם תיהי בסכנה לא תנסי להיות גיבורה.״ קולו שב להיות רגוע, שליו. הבטתי בו ורציתי לשאול כל כך הרבה שאלות.
למה אתה מנסה לשמור עליי?
למה אכפת לך ממני?
למה אתה מסתכל עליי ככה?
למה אתה כל כך יפה?
נערתי את ראשי. הנהנתי. ״אני מבטיחה.״