Hynmar | היינמאר

פרק 26

נחתנו על אחד מאזורי הגבעה, על דשא כתמתם. אור אדום הקיף את שנינו כשלפתע נפלתי על ישבני והסוס המרהיב הפך לדמות אדם, דמות מוּר. אמיראן עמד מולי עדיין מנצנץ באור אדום,
ערום.
לגמרי.
רגע לפני שעצמתי את עיניי בחוזקה הייתי חייבת לבחון את גופו, רק לרגע. לא הספקתי לראות הכל אבל לא נלחצתי כמו שחשבתי שאלחץ. חום עלה לצווארי ואז ללחיי.
לא הצלחתי לתאר את תחושת ההקלה שעטפה אותי. לא ידעתי איך אמיראן מצא אותי, אולי הוא בכלל עובד עם העורב ההוא אבל לפחות אני לא בין הטפרים הנוראיים שלו בחוסר איזון.
״את יכולה לפתוח את העיניים״ הוא אמר בטון זועף אך רגוע. הוא לבש את בגדיו השחורים שראיתי לפני זמן קצר. ״איך עשית את זה?״ מלמלתי, הצבעתי על בגדיו ונעמדתי בעדינות. הידקתי על עצמי את החלוק שעדיין לבשתי לפני שאחזתי בצלעותיי השורפות וניסיתי לא לייבב בכאב. ״זה מה שמשנה עכשיו? איך שמתי על עצמי בגדים?״ הוא עיקל את ראשו כשהביט בי בעיניים מכווצות. נשכתי את שפתיי. הרגשה צורבת מילתה את חזי. ידעתי שהוא כועס, ידעתי גם למה.. ״הוא הוציא אותי מדעתי!״ תירצתי והנפתי את ידיי באוויר, מה שגרם לראותיי לשרוף יותר ולאחוז בהם בכאב. אמיראן נראה אפילו יותר כועס. הוא אחז בידי בעדינות מפתיעה ״בואי, אנחנו צריכים לטפל בפצעים שלך.״ הבטתי בו והשתחררתי מאחיזתו במהירות ״יכולים לטפל בי בארמון, מונלה-״ ״-את לא חוזרת לארמון.״ הוא אמר ושילב את ידיו על חזהו. מעדתי לאחור, על מה לעזאזל הוא מדבר? התנשמתי בכבדות ״מ-מה? לאן בדיוק אני אלך?!״ אמיראן הביט בי בעיניים כעוסות ושפתיים מכווצות לקו דק ״את לא בטוחה יותר בארמון. את תבואי איתי.״ לא ידעתי אם לצחוק ולחכות להבין שהוא מתבדח או לסטור לו. הוא לא רציני נכון? הבטתי בו בהלם לרגע ארוך ״אין סיכוי!״ צעקתי ואחזתי בחזי ״האחים שלי שם! ואתה.. אתה.. אני לא יכולה לבוא איתך!״ הוא עובד עם פייגון. למרות שהיחס שלו אליי חביב ולמרות שסיפר לי את האמת, לפני מה שאני הבנתי הוא בצד של האויב.
״האחים שלך יסתדרו, הם בטוחים שם. אבל את.. את הבאת את זה על עצמך!״ הוא הרים מעט את הקול, לא באופן מכווץ ומחרפן כמו לומאר. ״איך אני הבאתי את זה על עצמי?״ בלבול תקף אותי. הוא גחך בחוסר אמון. ״הייתה לנו עסקה. אסור היה לך לספר לאף אחד את מה שסיפרתי לך! לא עברה רבע שעה וכבר סיפרת את זה לכולם!״ הפעם הוא זה שהניף את ידיו באוויר. השפלתי את ראשי ועצמתי את עיניי. ליבי התכווץ, הוא צדק.. ״אני.. סומכת עליהם הם לא יספרו..-״ ״-הם אולי לא. אבל את חייבת להבין למה אני לא סיפרתי לך את זה בחדר שלך בארמון.״ הרמתי את מבטי אליו, הוא נשף בתסכול ״כל פרפר, כל זבוב וכל דבר שפאקינג זז הוא יצור חי בעולם שלנו. יצור חי שמסוגל לתקשר עם המוּרים שיש להם את הכוח לתקשר עם בעלי חיים.״ הוא העביר את ידו בשיערו הארוך בזמן שאני הייתי שרויה בהלם, הלב שלי החליט לרוץ מרתון בתוך חזי ״העורב שחטף אותך הוא חלק מהממלכה של פייגון. אחד מבעלי החיים של פייגון כנראה שמע את הצרחות שלכם והודיע לו. עכשיו הוא יודע.״ עיניי נפערו וידיי עלו אל פי. ״מה?״ שאלתי בהלם. הלב שלי כמעט יצא ממקומו והפחד עטף את כל גופי, הרגשתי את העור שלי בוער. הוא הנהן. ״ידעתי למה ביקשתי ממך לא לספר כלום, גולד. לומאר לא יודע להיות שקט, הוא המוּר הכי רועש שאני מכיר, במיוחד כשמעצבנים אותו.״ שפתיי החלו לרעוד ״הוא.. לא הפסיק לחזור על השם שלך גם אחרי שסיפרתי לו שאני יודעת. שום דבר לא עניין אותו חוץ מהעבודה שאתה זה שסיפרת לי את זה וזה פשוט חרפן אותי.״ אמרתי ברעד כשדמעות התווצרו בעיניי, אמיראן הנהן והידק את הלסת שלו ״אז בכל פעם שיחרפנו אותך את תפרי עסקאות. הבטחות.״ הנדתי את ראשי, הבושה שוטפת אותי ״לא.. זה לא ככה..״ הוא נשף שוב ואחז בזרועי שוב. ״זה לא משנה, אני לא אוכל לסמוך עלייך שוב.״ הלב שלי נשבר בדיוק לשניים ממשמע המילים. לא ידעתי למה זה השפיע עליי כך אבל זה גרם לגוש בגרוני לגדול. אור אדום הקיף את שנינו וגרם לי להאנח בעונג למרות מה שהרגשתי בפנים. על אמיראן האור לא השפיע הפעם, או שהוא ידע להסתיר את זה טוב. הוא הביט בשיערי, ידעתי שאני בוערת שוב. לאחר מכן הוא הביט בעיניי ״אני מצטערת״ זאת הייתה לחישה אבל שמעתי את הקול שלי בכל מקום. הוא המשיך להביט בי בחוסר הבעה, מה שגרם לי לעצום את עיניי ולחכות שנגיע למקום שרצה.
אחרי שהוא ימצא מישהו לרפא את צלעותיי ששרפו כל כך אני אלחם בכל כוחותיי לחזור אל הארמון, אני לא אשאיר את אחיי מאחור.