Hynmar | היינמאר

פרק 37

הקירות היו בצבע אדום כדם בחדר הגדול ששכבתי בו. אפילו הנברשת הגדולה שהייתה תלויה מהתקרה הפיצה אורות אדומים ומלחיצים אל תוך החדר הזר. איפה אני? מה המקום הזה? הבטתי מסביב, הכל היה ריק. ניסיתי לקום אך לא הצלחתי. בטני, ידיי ורגליי היו אזוקים אל הרצפה הקרה. עיניי החלו להיות מטושטשות, הנברשת שמעליי החלה לזוז כשראשי החל להסתחרר. כאב לי ב.. בכל מקום. כל אזור בגופי צרח מכאבים. כל עצם, כל שריר. עד כדי כך שזה שיתק אותי.

הנפילה החזקה של גופי על הרצפה מהמיטה בחדר המוכר שלי באיריוס העיר אותי מהסיוט. קמתי על רגליי בידיים רועדות וניגבתי את הזיעה שנטפה ממצחי. מה היה הסיוט המוזר הזה? הוא הרגיש כל כך אמיתי. התיישבתי על המיטה ועצמתי את עיניי. המועקה שהייתה בחזי אחרי שדרי יצא מהחדר שלי מוקדם יותר גדלה וגדלה אפילו יותר. היא חנקה אותי. אמיראן חזר?
הבטתי אל השעון. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. עברו כבר שלוש שעות מאז שדרי נכנס אל חדרי, אמיראן כנראה חזר. מיהרתי לצאת מחדרי היישר אל החדר של אמיראן אבל קולות מהקומה הראשונה משכו את תשומת ליבי. ״הוא תמיד מודיע לאן הוא הולך!״ קולו של שילו הדהד עד למסדרון בקומה העליונה. הם דיברו על אמיראן וליבי נפל אל הרצפה מהידיעה שהוא עדיין לא חזר. ״תזכיר לי מה הוא אמר לך שוב?״ מיי שאלה את דרי בזמן שירדתי במהירות במדרגות. ״הוא אמר שהוא הולך לנשום אוויר בזמן שנייבי מתקלחת. הוא אמר שיחזור במהירות.. לבדוק מה שלומה.״ משהו נשרף בתוך חזי, הייתי בטוחה שזה הלב שלי. נשמתי בכבדות כשנכנסתי אל הסלון בלחץ. דרי, שילו ומיי הסתכלו עליי בדאגה ושתקו מיד. כולם היו לבושים בבגדי הלילה שלהם. מיילין קמה על רגליה וסידרה את כותונת הלילה הקצרה והצהובה שעטפה אותה. ״נייבי..״ ״-מה קורה?״ שאלתי בלחץ והתקדמתי אליהם. שילו פתח את פיו אך לפני שהספיק להגיד משהו צל שחור הופיע מכיוון החלון העצום שמיי נכנסת אליו בדמות הציפור שלה. כולנו הבטנו אל עבר לומאר שהתעופף דרך החלון היישר אל הסלון בניחתה על רגליו. שיערו היה פרוע, עיניו היו אדומות, וגם הוא היה לבוש בבגדי הלילה שלו. רק במכנסיים קצרים ושחורים.
כולנו נדרכנו. הבטתי במיי, שילו ובדרי, שהביטו בלומאר והתכוננו לתקוף. ״איפה הוא?״ קולו הצרוד של לומאר הרעיד אותי. ״איפה מי?״ שילו החזיר בקולו הקליל, למרות שהיה ניתן לראות את המתח בגופו. ״אל תזיין לי את השכל שילוֹני! אני יודע שאחי שוהה כאן, אני לא טיפש. איפה הוא?״ אף אחד לא ענה. שפתיי התייבשו ״לומאר..״ התכוונתי להגיד ״איפה הוא?!״ הוא צעק והתקדם אליי. ״לומאר תרגע!״ שילו קפץ להגנתי ונעמד מולי. עיניו של לומאר הביעו דאגה, משום מה גופי לא התכווץ מפחד ותחושת הבטן שלי אמרו לי ש.. הוא לא כאן כדי לפגוע בי, או באמיראן.. ״שילו, חכה.״ אמרתי והרמתי את ידי לעברו במטרה לעצור אותו. הבטתי בעיניו החוששות של לומאר והתקדמתי אליו באיטיות. נעמדתי מולו וצללתי אל תוך עיניו הבוערות. כאב לו, ראיתי את זה. ״מה קורה? למה אתה מחפש אותו?״ שאלתי ברוגע. פניו התכווצו בכאב רגע לפני שאמר ״מישהו מחזיק בו. משהו קורה.. אני.. אני מרגיש את זה.״ הוא התכווץ שוב בכאב, אחז בבטנו ונשען קדימה לעברי. פחד עטף את כל כולי כשאחזתי בלומאר הכאוב ועזרתי לו לשבת על הספה. קרעתי ברך מולו. ״פאק.״ שילו אמר. ״אתה בטוח?״ דרי שאל את לומאר והתקדם אליו. ״הוא אחי התאום! אני בטוח!״ לומאר צעק והתכווץ שוב. כולם הביטו אחד בשני בדאגה, בפחד. מי מחזיק בו לעזאזל? איפה אמיראן? נשימתי הכבידה עליי וגוש ענק התווצר בגרוני. לא הצלחתי להרגע מרוב פחד, גופי התחיל להתחמם, ידיי החלו לרתוח ואז.. ואז נזכרתי בסיוט שהיה לי לפני רגע. גבותיי התכווצו בבלבול, לא יכול להיות ש.. ״על מה את חושבת?״ לומאר שאל אותי בשקט והניח את ידו על כתפי. כולם הביטו בי בציפייה ובתקווה. הם סמכו עליי. למה? ״סתם.. מן תחושה כזאת..״ לומאר התיישר על הספה. ״איזו תחושה? ספרי לנו.״ הוא התנשם בכבדות והידק את ידו על כתפי. ״זה לא יכול להיות.. זה לא הגיוני..-״ ״-התחשות של אמא שלך לעולם לא אכזבו אותנו. ספרי לנו.״ לומאר אמר בניצוץ כסוף בעיניו. ליבי התכווץ מאזכור אמי. שוב המשפט הזה.. התחושות שלה מעולם לא אכזבו. ״אתם מכירים אולי חדר אדום? יש שם נברשת ענקית עם אורות אדומים..-״ ״-חדר ריק שיש בו רק אזיקים נעוצים על הרצפה?״ הקול של מיילין היה מבועט. דרי ושילו הביטו בה בבלבול, כך גם לומאר. היא כחכחה בגרונה רגע לאחר שהיא פיזרה את הזכרונות מהמוח שלה. ״חלמתי שאני אזוקה אל הרצפה בחדר הזה, אז.. כן.. את..?״ גמגמתי ללא הצלחה בלמצוא את המילים. דרי הביט באחותו במבט שהיה מסוגל להרוג כל מוּר בהיינמאר. ״מה.לעזאזל.לא.סיפרת.לי?״ הוא אמר וחרק את שיניו בין כל מילה למילה. צמרמורת עברה בגבי. מיי התכווצה מעט, ״הוא לא הצליח לגעת בי דרי, אתה יודע מה היה קורה לו כשהוא ניסה..״ קולה היה מתוק מתמיד. היא התכוונה לפייגון.. החדר הזה.. אמיראן בממלכה של פייגון?! התקף של פחד עטף את כל כולי. עיניו של דרי נצצו בזעם ״אז? מה הוא עשה לך שם?״ מיילין נשמה עמוק ונראה שהיא מתאפקת לא להתפוצץ ״זה לא הזמן עכשיו, נדבר על זה אחרי שנציל את אמיראן מהידיים של פייגון.״ הבטתי בלומאר בפחד. הוא אפילו לא היה נראה מופתע שפייגון הוא האויב של אחיו. הוא ידע.. כל הזמן הזה הוא ידע שהוא לא עבד עם פייגון. הוא ידע שאמיראן כאן.. בממלכה שלו. אז למה הוא עשה את כל מה שעשה? לומאר הביט בי במבט הכי משמעותי שראיתי בפניו עד היום.
לפני שהספקנו למצמץ אור כסוף הופיע בחדר. מונלה, לין וליף הופיעו לבושים בבגדי הלילה שלהם באמצע הסלון. ״מה לעזאזל קורה?״ מונלה שאלה וליטפה את החזה שלה בכאב. היא התקדמה אל לומאר הלא מופתע והתיישבה לידו. הוא ידע.. הוא ידע שהיא עזרה לנו. הוא ידע שהאחים שלי יודעים. ״פייגון מחזיק באמי.״ שילו אמר והסתובב בחדר בחוסר נוחות. ״מה? איך?״ מונלה שאלה ״אנחנו לא יודעים.״ שילו ענה לה בקול מצמרר. ״שילוני״ הקול של לומאר קרא ״תקרא לי שילו!״ שילו החזיר בכעס. לומאר נאנח מולי והעביר את ידו בשיערו. ״שילו.. אני צריך שתדבר עם אבא שלך. תבקש שיגיע לכאן הכי מהר שהוא יכול.״ אבא שלו? מה אבא של שילו קשור? שילו קפא באמצע הסלון. מונלה התכווצה מעט והביטה בלין אחי. מה קורה כאן? ״איך אבא שלי יעזור?״ שילו שאל אך ניכר שהוא ידע את התשובה. ״הוא המלך של ממלכת בילג. יש לו קשרים עם פייגון, הוא יודע דברים שאני לא. אני צריך שיעזור לנו להגיע אל המקום שאמיראן נמצא.״ פי נפער כמעט עד הרצפה. שילו הוא הבן של המלך מגרי?! המלך של ממלכת בילג?! הוא היורש! הייתי המומה. שילו הביט בי רק לרגע ומיד הסתובב לכיוון הקיר. הוא הוריד את ראשו אל הרצפה ומלמל כמה דברים אל האוויר. הוא.. דיבר עם מישהו. עם מי לעזאזל הוא דיבר? הקעקועים על הגוף שלו נצצו כשעשה זאת, שערו החום זהר באור סגול. לאחר כמה רגעים של שקט, שבו בחנתי את כולם בזמן שבחנו את שילו, אור סגול ויפהיפה שפיזר אנרגיות מרגיעות ומרפאות הופיע בחדר. עיניי נפערו. מוּר גבוהה ברמה מדהימה הופיע בחדר. הוא היה כהה עור בעל שיער חום כהה. שרירים עטפו כל נים ונים בגופו. רק חצאית-מכנס עטף את מותניו ושאר גופו היה חשוף לנגד עיני כולם. עורו הכהה נצץ בקעקועים נדירים ועיניו הסגולות זהרו באופן כל כך מרשים. הייתי צריכה להשפיל את מבטי רק כדי שלא יראה את הסומק על לחיי. הוא היה.. הוא.. לא מצאתי מילים לתאר אותו.
״מה כל כך דחוף שילוֹני?״ קולו הצרוד הרעיד את החדר וצמרר את כל גופי. ״אתה רוצה לריב? תקרא לי שילוֹ אבא!״ שילו התפרץ בשקט. אז.. זה מגרי, המלך של ממלכת בילג. וואו. מיי בחנה אותו מכף רגל ועד ראש כמה וכמה פעמים, הפה שלה היה פתוח ו״תפסיקו להזיל ריר על אבא שלי שתיכן!״ שילו קרא לעברי ולעבר מיי. לחיי התחממו אפילו יותר כשמגרי הביט ליכווננו וחייך אל שתינו. יכול להיות שנמסתי הרגע? הוא חייך אל מונלה חיוך קטן לפני שאמר ״כיף לראות אותך שוב מיילין.״ מיי חייכה כמו ילדה מתגברת, כאילו לא חיה מאות שנים בעולם הזה. נעמדתי על רגליי. ״ואת? את בטח נייבי.״ הוא חייך וגרם לברכיים שלי לרעוד. הנהנתי, הוא ניגש אליי והושיט את ידו, לחצתי אותה במהירות, הצטמררתי. ״אמא שלך הייתה מדהימה.״ הוא אמר ברצינות ובעיניים סגולות ונוצצות. על כמה מוּרים אמא שלי השפיעה? חייכתי חיוך עצוב וקטן. ״אני יודעת.״
״אני מצטער שאני מפריע להכרות המרגשת הזאת אבל לומאר נראה גוסס על הספה! אנחנו חייבים להוציא את אמי משם!״ שילו קרא והצביע לכיוון לומאר. הסתובבתי אליו וליבי נשבר מהמידה שבו הוא התכווץ. אם לו כאב ככה.. אז מה עם אמיראן? מה עושים לו שם? ״פייגון חטף את אמיראן אבא.״ שילו אמר בכאב אל עבר אביו. מגרי פעל במהירות, הוא פתח מפה ורטואלית באמצע האוויר במן קסם שהוא ידע לעשות. עיניי נפערו, הכל היה נראה כל כך אמיתי במפה, הבניינים, השמיים, הכוכבים הנוצצים. אבל הכל נראה שונה. הכל היה.. הרוס. הממלכה הזאת נראתה כמו אזור נטוש ומפורק. ״זה.. ככה הממלכה של פייגון נראת?״ שאלתי בהלם והנחתי את ידי על חזי בכאב. מגרי נאנח. ״כן, זאת תמונה ממש עכשיוית, מהשעה הזאת בדיוק. אני יכול להראות את המקומות אבל לא את המוּרים שמתהלכים סביב. תאמיני לי.. עדיף שלא תראי אותם.״ ליבי התכווץ. מה פייגון עשה? למה.. למה הוא כזה? ״למה הוא כל כך מרושע?״ קולי רעד תוך כדי שהסתכלתי על המקום הנורא שיכל להיות כל כך יפה. ״כל מה שהוא רוצה זה כוח. לא אכפת לו מה המחיר.״ דרי ענה לי בקול מקפיא. איך כוח שווה את כל זה? ״החדר שאמי נמצא בו הוא בתוך הממלכה.״ מיי אמרה וגרמה לדרי להתכווץ לצידי. מגרי הקטין את המפה כך שראינו את ממלכת גנלי מלמעלה. נקודה אדומה הופיע על מבנה גדול ומרהיב. המבנה היחיד שנראה מפואר בשטח הזה. ״כאן?״ מגרי שאל ומיי הנהנה. ״אה!!!!!!!!!!״ צעקה קורעת אוזניים, בדיוק כמו הצעקה ששמעתי ביער ביום שהצלתי את לומאר נשמעה בחדר. לומאר צרח. פאקינג צרח ורעד, כל גופו רעד. ליבי נזרק אל הרצפה מולי. גופי השתקק מפחד. אמיראן..
״מאר! מה לעזאזל?!״ מונלה נגשה אליו וניסתה להפעיל עליו את כוחותיה בלחץ. היא החלה לדמוע ״שילו! תעזור לי!״ היא קראה בקול ושילו מיד קפץ לצידה. במשך כמה רגעים אף אחד לא דיבר, רק הצעקות של לומאר מלאו את החדר. ״מה לעזאזל עושים לו שם?!״ דרי צרח לאוויר ואחז בשיערו בחוזקה. ״הוא.. הוא עומד למות. הוא עומד למות.״ לומאר מלמל. ליבי פעם באוזניי והכל הפך לאיטי. אמיראן. לא לא לא, אמיראן! לא הצלחתי לזוז כשהבטתי אל המפה בפחד ששיתק את כל חושיי. ״אה!!!!״ עוד צרחה של לומאר הקפיצה כל שריר דרוך מפחד בגופי וגרם לי לצרוח איתו. הבטתי על המיקום במפה ופשוט צרחתי את השם של אמיראן. צרחתי ובערתי.

הכל היה חם כשפתחתי את עיניי. רותח. לוהט.
איפה אני? איפה..? מה לעזאזל? צרחות. צרחות נשמעו באוזניי. צרחות מוכרות בתוך החדר. חדר אדום. החדר הפאקינג אדום. הוא.. עלה באש. החדר עלה באש!! אמי.. אמיראן! אני.. במיקום של אמיראן? העברתי את עצמי לפה?! ״אמיראן???״ צרחתי כנגד הלהבות.

״אמיראן!!!!!!!!!״ קראתי שוב. צרחות, צרחות חדרו אל תוך אוזניי וריסקו אותי מבפנים. צרחות של המוּר ש.. שהערצתי כל כך. ראיתי אותו, דרך כל הלהבות. אזוק אל הרצפה באזיקים בדיוק כמו שחלמתי. הוא לא יכל לזוז. אזקו אותו ושרפו את החדר מבלי היכולת שלו לזוז.
באותו הרגע נשבעתי - אני אהיה הסוף של פייגון. אני אשרוף אותו כך שאף אחד לא ימצא שארית אחת מהגוף המזורגג שלו. נשבעתי.
גופי בער. דרך המראה המפורקת שבקצה החדר ראיתי את גופי בוער, זוהר באש. נכנסתי אל תוך האש, חדרתי דרכו, היישר לכיוון של אמיראן. לא הרגשתי את החום, לא הרגשתי שום דבר למעט הפחד הנורא הזה בתוכי. נפלתי על ברכיי בחוזקה ליד אמיראן. הוא הפסיק לצעוק. הוא היה שרוף.. שרוף ולא ניתן לזיהוי. רק העיניים שלו, הכסופות בעלות העיגול הלבן הנוצץ שעטף אותן הביטו בי. ״אמיראן!!!!!!!!״ צרחתי כל כך חזק עד שהרגשתי שגרוני נקרע לשניים. ״לא!!! לא, לא זה לא!״ אחזתי בגופו השרוף והעירום. הצמדתי אותו אליי ולא ידעתי, לא ידעתי איך להכיל את הכאב שהרגשתי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה הרגש שגרם לגופי לרעוד עד כדי כך שפשוט רצה להתפרק לחתיכות קטנות.
אמיראן הוא.. הוא..

__________________
______________________

וואו. כמה שהסוף של הפרק מלחיץ אפילו אותי.
פרק בשבילכן בנות לכבוד השבת. מקווה שאהבתן!