Hynmar | היינמאר

פרק 42

התעופה הייתה קצרה, כי לאחר מספר דקות בודדות, בתוך יער שכל העצים שבו היו רק ענפים אפורים ללא עלים, יער שנראה מת - נחתנו בחבטה חזקה על האדמה הקרה.
״איי״ מלמלתי כשניסיתי להבין מה קרה. גופי היה זרוק על הרצפה, והיה קר. ממש קר. שיניי נקשו בחוזקה וידיי מיהרו לחבק את גופי. קמתי בזהירות כשכאב נוראי פילח לראשי וגרם לי לעצום את עיניי בחוזקה. היינו בממלכה של פייגון מן הסתם. רק הממלכה שלו נראת כאילו הכל שבק חיים בה. הבטתי מסביב וחיפשתי את אמיראן, עיניי ננעצו בגופו העירום ששכב על הרצפה. הוא היה פצוע מכף רגל ועד ראש והלב שלי איים להתאבד בתוך חזי. קמתי מהר על רגליי ורצתי אליו. ״אמיראן? אמיראן!״ התכופפתי אליו בפאניקה ובגוף רועד. סובבתי אותו כך שישכב על גבו. ידי עלתה אל פי וראשי הסתחרר כשבחנתי את המראה שלו. הוא לא החלים מהפציעות שלו מהשבי אצל פייגון, אפילו לא התחיל להחלים. הצלחתי להעלים את הכביות אבל ההתעללויות היו נראות לעין בכל סנטימטר בגופו. עיניו היו מכווצות בכאב אך עצומות. הוא לא הוציא הגה. ״אמיראן? אתה שומע אותי? בבקשה תגיד שאתה שומע אותי.״ אחזתי בלחייו בחוזקה וניערתי מעט את ראשו. דמעות זלגו מעיניי וידעתי שאני לא יכולה לצעוק לעזרה. לא כשאנחנו כאן. למה הוא הגיע לכאן? למה הוא סיכן את עצמו בצורה כזאת?! למה הוא לא ביקש שמישהו אחר יעשה את זה במקומו? עד מתי הוא יסכן את עצמו ככה בשבילי?! ניסיתי להניח את הזעם בצד אך נתתי לבערה בגופי לצאת מעט כדי לחמם את שנינו. היה קפוא. הצלחתי להרגיש את הכאב שלו וזה גמר אותי. עצמתי את עיניי, ניסיתי להתרכז. להעלים את הכאב שלו. הכאב בגופי מהתעללויות של פייגון עדיין לא חלף, והנחיתה הזאת רק החמירה את המצב. לא הצלחתי להתרכז. לא הצלחתי להפעיל את הכוח שלי. ניסיתי להעביר אותנו אל הממלכה של לומאר אך גם הניסיון הזה כשל. הייתי חלשה מדי. האם התרחקנו מספיק מהארמון? האם ימצאו אותנו כאן? פחד הציף אותי מהמחשבה שאם ימשיכו להתעלל באמיראן הוא כנראה ימות. גניחה קטנה נשמעה מפיו ״גולד.״ הוא מלמל. קצב פעימות ליבי החמיר וגופי לא הפסיק לרעוד. ״אמיראן..״ לחשתי והצמדתי את מצחי אל מצחו. צחקקתי ברעד ובהקלה. ״חשבתי..ש...שלא אראה אותך יותר.״ גמגמתי כשדמעה כבדה נחתה מעיניי ללחייו. ״זאת מחשבה מטופשת גולד. הייתי מוציא אותך משם גם אם זה היה הורג אותי.״ רציתי לסטור לו. ״כן. אני רואה. מה עבר לך בראש אמריאן? למה אתה מסכן את עצמך בצורה כזאת?!״ עיניו נפקחו ועולמי קרס. לא יכלתי להכיל את כמות הכאב והפחד שנשקפו מהן. העיגול הלבן סביב האפור בעיניו נצץ כל כך שהוא כמעט הרתיע אותי. ״הם לא הקשיבו לי. המצב בארמון מסובך. לינקס קרא לי והנחה אותי מה לעשות. אם הייתי מספר את זה ללומאר הוא היה טוען שזה מסוכן מדי. אז לא אמרתי. האדרנלין בגופי הצליח להעביר אותי אל הממלכה של פייגון. אבל אני חושש שאני לא יכול לעשות את זה שוב גולד. הגוף שלי..״ הוא הביט מטה אל גופו ונרעד. הוא נראה נורא. ״אוי אמיראן..״ נשקתי לשפתיו בחוזקה ותחושות מדהימות הציפו את כולי. הוא נאנח בהקלה. התנתקתי משפתיו כשהבחנתי שהוא רצה להרים את ידו ולאחוז בפניי אך לא הצליח. הוא היה חלש מדי. דמעה קטנה זלגה מעיניו כשהביט בפניי ובגופי. דמעה שאיימה לשבור אותי. ״לא הגעתי בזמן.. הוא פגע בך.״ שפתיו התכווצו ״אני מצטער.״ יפחה קטנה נפלטה מפי והנדתי את ראשי בשלילה. ״אלה רק מכות יבשות שאני רגילה אליהן. הוא לא הספיק לעשות שום דבר אחר. אני אהיה בסדר. הגעת בדיוק בזמן.״ הוא הניד את ראשו, לא משוכנע. נאנחתי וניסיתי למנוע מרגשותיי להשתלט עליי והתחלתי לחשוב. הייתי צריכה להסתיר אותנו, עד שהגוף שלי ירגיש טוב יותר ויתן לי הזדמנות להעביר אותנו אל איריוס או לפחות לאזור מסויים בממלכת מאיי. הבטתי סביב והבחנתי בעץ שהיה נראה קצת מוזר. הוא היה גדול ושורשיו התפזרו לכל עבר. הצלחתי לראות שבין השורשים שלו יש פתח שנוכל לשבת מתחתיו. זה הכי טוב שיכלתי למצוא כרגע.. אולי מאוחר יותר אחפש מקום אחר. אחזתי בזרועו של אמיראן ותליתי אותו על כתפי. ״גולד מה את עושה?״ הוא נאנח והביט בי בדאגה. ״את פצועה. תפסיקי.״ הוא מלמל כשניסיתי לעמוד על רגליי החלשות ולהרים אותו איתי. ״אנחנו חייבים להגיע אל העץ הזה. אסור שימצאו אותנו אמיראן.״ הוא הביט לכיוון של העץ והנהן קלות. בשארית כוחותיו הוא עזר לי להרים את גופו מהקרקע. צעדנו בקצב איטי מאוד ולקחו לנו דקות שלמות כדי להגיע אל העץ שהיה יחסית קרוב. הנחתי את אמיראן ועזרתי לו להכנס מתחת לפתח. נכנסתי אחריו והבטתי סביב. העץ היה נראה כמו איגלו קטן. השורשים שלו עטפו את המקום הקטן כמו מגן ומנע מיצורים שבחוץ להביט לתוכו. המקום מתחת לעץ הצליח להכיל את גופי ואת גופו של אמיראן באופן נוח כך שלא הכאבנו אחד לשני, אפילו הצלחתי להתיישב ולנסות לחמם את גופו באמצעות ידיי החמות. נשכתי את שפתיי וניסיתי לא להביט אל פלג גופו התחתון והעירום. עיניו הביטו בי בכאב. ״היית צריך לחכות עוד יום אחד. הייתי שורדת עוד יום..״ שקר. פייגון היה מסיים את מה שרצה לעשות לפני שלינקס החיה נכנס לחדר והיה אונס אותי. ואז.. החיים היו נגמרים מבחינתי. אמיראן הרים גבה והביט בי בידיעה שאני משקרת. נאנחתי וליטפתי את בטנו השרירית. גם ככה הוא היה המוּר הכי יפה שראיתי. ״ידעת?״ שאלתי והבטתי אל תוך עיניו. ״ידעת על לינקס?״ שוב הרגשתי את ליבי צונח לבטני. המראה הדומע שלו בחדר הגבוהה ההוא רדף את מחשבותיי. ״לא. לא ידעתי.״ הוא כחכח בגרונו. ״כשהוא קרא לי לבוא להציל אותך לא הבנתי מה לעזאזל הוא עשה בממלכה של פייגון. אך הוא חזר על המילים ׳תפסיק לשאול שאלות ותבוא לפני שיהיה מאוחר מדי.׳״ עיניו נעצמו. ״תמיד חשבתי שזה מוזר שהוא דיאני אך לא מצליח להפוך לדמות אדם.״ הוא מלמל ונאנחתי שוב. ״הייתי בשוק. לא הצלחתי להאמין. ומעבר לזה הוא.. הוא אח של פייגון.״ עיניו נפערו ״אח שלו?!״ הנהנתי. הוא היה בהלם. אצבעותיו ליטפו את ידי שנחה על בטנו. ״אח שלו..״ הוא מלמל לעצמו והביט אל האוויר. ״לא הצלחתי לעוף, רק בהיתי בו. בהתחלה חשבתי שזה לינקס אחיך, הדמיון בניהם מטורף.״ הנהנתי במרץ ״הם נראים כמעט אותו הדבר! רק העיניים וטיפה מצורת הפנים שלו שונות.״ לינקס החיה היה קצת יותר שמנמן בלחיים, והלסת שלו לא הייתה מחודדת בצורה מושלמת כמו של אחי. אבל חוץ מזה הם נראו כמעט זהים. ״ונילה קראה לאחיך בשמו.. האם היא ידעה שהם יראו אותו הדבר? האם היא ידעה שלינקס החיה הוא גם אדם?״ אמיראן שאל אל האוויר. ״אני חושבת שכן.״ עיניו ננעצו בי, גבותיו התכווצו. ״כן?״
הנהנתי. ״הוא איים עליי לא לבוא לחפש אותו. אבל איך נוכל לנטוש אותו שם אמיראן? אני יודעת בתוך תוכי שלמרות שהוא אח של היצור האכזר הזה.. הוא עדיין לינקס שלנו.״ הוא הניד בראשו. ״לא ננטוש. הוא עשה בשבילי יותר מדי דברים מכדי שאוכל לנטוש אותו.״ נשפתי בהקלה. ״באמת?״ הוא הנהן. ״באמת. כשנחלים ונוכל להשתמש בכוחות שלנו, נמצא אותו. כרגע אני בטוח שהוא יהיה בסדר בתור האח של פייגון.״ חייכתי חיוך קטן. ידעתי שאם לומאר היה כאן במקומו הוא היה צועק עליי שלא אחשוב על זה אפילו. עצמתי את עיניי ״צריך להציל גם את..״ הפסקתי לדבר והבטתי בו בזהירות. בפעם הראשונה חששתי מהתגובה שלו. ״את מי?״ הוא ניסה להרים את גופו בסקרנות אך הנחתי את ידי על חזהו ודחפתי אותו למטה. נשכתי את שפתיי. ״את.. פיאלי.״ עיניו נפערו. הוא פתח את פיו וסגר אותו בניסיון למצוא מילים. הוא חזר על זה שוב. ״את מתכוונת למוּר שניסתה להרוג את לומאר? שכלאה אותי בשבי כל כך הרבה שנים והביטה בהתעללויות בלי להניד עפעף?״ נאנחתי ועצמתי את עיניי. ״זאת הייתה רק הצגה.״ הוא גחך בחוסר אמון והביט בי בצורה מוזרה. לא רציתי שיביט בי כך. כאילו הייתי.. האויב. ״הצגה? זאת ממש לא הייתה נראת הצגה!״ הוא הרים את קולו אבל לא לגמרי צעק. התכווצתי. ״למה את לינקס אתה רוצה להציל ואותה לא? גם הוא עשה כנראה הרבה דברים רעים! הוא אח של פאקינג פייגון!״ הורדתי את ידי ממנו והבטתי בו בכעס. ״לינקס הציל יותר נפשות משאוכל לספור!״
״גם פיאלי! מאיפה אתה יודע שהיא לא הצילה אף אחד? אתה אפילו לא מכיר את הסיפור שלה!״
הוא עצר והביט בי כלא מאמין ״את הסיפור שלה?״ הנהנתי בכעס. ״כן, את הסיפור שלה.״
הנחתי לרגע את הזעם שהרגשתי אליו מאחור וסיפרתי לו על העבר של פיאלי, על הבת שלה, על מה שנאלצה לעשות. אמיראן הניד את ראשו כשסיימתי ״אני לא מאמין לזה. אני לא מצליח.״ נאנחתי. ״אבל אני כן. אני יודעת שהיא דוברת אמת. אתה בעצמך אמרת לי שהתחושות שלי לא מאכזבות.״ הוא הביט בי לרגעים ארוכים ״לומאר יערוף לעצמו את הראש לפני שיתן לנו להציל אותה. התחושות שלך לא יעניינו אותו. זה עניין אישי מדי.״ נאנחתי בהקלה כשהבנתי שהוא מאמין לי. צבט לי לדעת שלומאר לא יאמין כי זה עניין אישי מדי כשאמיראן היה זה שסבל כל כך הרבה שנים פיזית ונפשית. ״בגלל זה אני צריכה אותך איתי. בבקשה אל תעזוב אותי.״ הוא נאנח בקול ״אין שום כוח בעולם שיכול לגרום לי לעזוב אותך.״ הלב שלי בער בלהבות מפחידות שאיימו לשרוף אותי. המילים האלה היו הכל בשבילי. חייכתי חיוך רועד ודומע. ״אבל יהיה לי קשה מאוד להביט בה גולד.״ הנהנתי ״אני יודעת.״ הוא נאנח ואחז בידי, הוא החזיר אותה בחזרה אל החזה שלו ועצם את עיניו בכאב. ״הלוואי שיכלתי לקחת ממך את הכאב הזה.״ בכיתי בשקט. ״שלא תעזי. הגוף שלך פצוע זה יכול להפוך הכל לגרוע יותר.״ חייכתי חיוך קטן ״אני יודעת, הגוף שלי מונע ממני.״ הוא הנהן פעם אחת ״יופי. כי אני אהיה בסדר. אל תדאגי לי טוב?״ ניגבתי את לחיי עם כף ידי הפנויה. ״זאת בקשה מטופשת.״ אמרתי. הוא גחך בצחקוק ואחז בבטנו כשהתחרט על כך. עיניו חדרו אל עיניי הדומעות, ״אל תבכי. זה הורג אותי יותר מהפציעות המזורגגות האלה.״ חייכתי חיוך רועד. ״אני לא יכולה.. אני..״ רכנתי אליו ונשקתי בעדינות אל שפתיו. ״אני אוהבת אותך.״ עיניו נצטו ברגש שגרם לי לרצות לפרוץ בבכי של ילדה, ידו רעדה כשהצליח להרים אותה אל פניי וללטף את לחיי. ״גם אני אוהב אותך.״ הוא קירב את פניי אל פניו באמצעות כף ידו הגדולה ונישק אותי בחוזקה. נאנחתי בקול כשהרגשות והתחושות המדהימות חדרו אל כל נים בגופי. לשונו חדרה לפי בעדינות והתנגשה בלשון הרעבה שלי. כל כאב שהיה קיים בגופי נעלם ורק אש בוערות ומסוכנת הציתה אותי בתחושות שהתגעגעתי אליהן כל כך. תחושות שלא ארגיש בשום מצב אחר מלבד הנשיקות שלו. ידו ירדה אל צווארי ומשכה אותי אליו אפילו קרוב יותר. ידו השניה נעה על גבי בתשוקה ונראה שגם הוא פתאום לא מרגיש את הכאב שלו. הוא נאנח כשהעמקתי את הנשיקה אפילו יותר ונעצתי את ידיי בכתפיו. רגליי נעו מרצונן החופשי וטיפסו עליו כך שנצמדו אל מותניו משני צדדיו. הוא נאנח שוב. ״גולד.. את פצועה.״ הוא שוב דאג לי למרות שהמצב שלו היה הרבה יותר גרוע משלי. השתקתי אותו בנשיקה אפילו סוערות יותר. ידיו נעו על כל גופי עד שהגיעו אל ירכיי ואז עלו מעלה, מעלה. נשמתי עמוק כשנעתי מעט לאחור והרגשתי את התוצאה של המעשים שלנו. עיניי נפערו. חיכיתי שזכרון רע יכנס אל ראשי אך שום דבר לא קרה. כל מה שידעתי זה שהייתי רעבה למוּר הזה יותר מכל דבר אחר. אמיראן הניח משפתיי ועבר לנשק את צווארי. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי כשפרץ של תחושות שאני לעולם לא אוכל להסביר פשוט בלע את כל כולי. ידיו היו בכל מקום, ליטפו, אחזו, נגעו.
״פאק נייבי.״ הוא מלמל והפיל את ראשו לאחור כשהתחכחתי באיברו הקשה. נשפתי בחוזקה אך הכל נעצר לפתע ושנינו קפאנו כשרעש של עלים נמעכים ורגליים משוטטות נשמעו ממרחק לא רחוק מכאן.
עינינו נפערו.
שיט.

_______________
_____________

היי בנות, שוב סליחה על שלא העלתי פרק הרבה זמן. אני במעבר דירה ולא מוצאת את הזמן לכתוב.
הנה לכן פרק לכבוד השבת. מה אתן חושבות?
שבת שלום❤️