Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 7

פרק 7-
איזבל-
היומיים האחרונים שביליתי בבית משפחת לונגהורן היו עמוסים וגדושים. מת׳יו עשה לי סיבוב בכל שטחי האחוזה כולל האגם היפיפה (שהיו בו ברבורים!), מגרש הטניס, מגרש הכדורסל, זירת ההחלקה, אולם ההקרנה, הסאונה, הבריכה המקורה והבריכות החיצוניות (באחת מהן היה מפל ובשניה ג׳קוזי), גן הפרפרים האקזוטי, השטחים מלאי הפרחים, מגרש הגולף, חדר המורשת המשפחתית (עם תמונות ופסלים של בני המשפחה החל באב המייסד שהגיע לארצות הברית מאירופה לפני שהפכה אפילו לארצות הברית וכל מיני פרטים היסטוריים אדירים), חדר הכושר, האנגר המטוסים, בית הסירות, הגג שעוצב כחדר פנאי מדהים, הרבה חדרים מכל מיני סוגים ועוד ועוד. בסוף הסיור (שאכן הצריך עגלת גולף כדי להתנייד) הייתי המומה. לא הייתי מנחשת שהבחור חסר הדאגות והקליל שהכרתי בפנוויל הוא צאצא למשפחה שבעורקיה זורם גם אמריקאי כחול. שאגב היה גם הצבע הרשמי של המשפחה שהופיע על סמל המשפחה שהוטבע על טבעות שהיו לכל אחד מבני המשפחה. זה היה מטורף. אני גדלתי בבית ממוצע לחלוטין. עד שהכל קרס עליי. העברתי כמה חודשים אצל דודה שלי ואז מצאתי את עצמי בפנוויל. תלמידה על מלגה שעובדת כמה שהיא יכולה כדי לממן את החיים שלי. מת׳יו גר בבית ההוקי ולכן לא יכלתי להבין באמת כמה הוא עשיר. זה בטח גרם להורים שלו לחרדה גדולה אפילו יותר לגביי.
אם הם היו שליליים לגביי הם לא ממש הראו את זה או משהו אחר. ביומיים האלה בליתי בעיקר עם מתיו והאחים שלו. הייתה להם דינמיקה קלאסית של אחים, בעיקר בנים. הם ירדו זה על זה, התגוששו וצחקו הרבה. היה ניכר שהם אוהבים זה את זה מאוד. עוד משהו שלו היה ולי לא. הפערים היו כמעט מביכים. נסיתי להראות כאילו אני משתלבת ללא בעיה. רגשי הנחיתות לא היו במקום. החיים לפעמים דופקים אותך... למדתי לפני הרבה זמן שלבכות ול-יילל על זה לא יעזור לי.
הבוקר מת׳יו, אבא שלו והאחים שלי נסעו לטיול דיג שימשיך עד הצהריים לפחות. ולכן מצאתי את עצמי אוכלת ארוחת בוקר ביחידות עם אמו על המרפסת. היא לבשה שמלת קיץ לבנה שנראית כאילו היא עלתה יותר ממה שיכלתי לדמיין. אפילו בשעת בוקר היא נראתה יפיפה ואסופה.
״מה שלומך, איזבל?״ עיניה הכחולות נחו עליי בזמן שבלעתי חתיכה של פנקייק פלאפי.
״אני בסדר. הבית שלכם מדהים. זה מקום נפלא להתארח בו״ אני מגייסת את החיוך הכי גדול שיש לי באוסף.
״אני מקווה שגרמנו לך להרגיש בנוח״ החיוך שלה נעים אבל אני עדיין לא מרגישה בנוח מספיק.
״כן״ אני מהנהנת נמרצות.
היא לוגמת מהקפה שלה ואז משלבת את זרעותיה על חזה ומבטה התכול שמצליח להלחיץ אותי שוב נח עליי.
״איך את ומת׳יו מסתדרים?״
להפתעתי הסתדרנו דיי טוב. אחרי אסון הנשיקה (שהוא לא הזכיר שוב תודה לאל) הכל הלך בסדר גמור. לא היו לנו ריבים גדולים או אי הסכמות.
״טוב. אני חושבת שעשיתי החלטה נכונה כשהתחתנתי איתו״ שלחתי לעברה חיוך כנה.
״אני בטוחה שזה מה שאת חושבת אבל ההחלטה לחלוק עם מישהו את חייך היא החלטה קריטית. אני ומיינרד היינו יחד 6 שנים לפני שהתחתנו. והכרתי את מיינרד מאז שהיינו יחד בבית הספר היסודי. אני בטוחה שעכשיו זה נראה כמו רעיון מצוין אבל זה יכול להשתנות מהר מאוד. נישואים זה הרבה עבודה, עבודה קשה. ואתם עדיין מאוד מאוד צעירים״ היא נשמעה רצינית ובמקום מסוים היא צדקה.
להתחתן עם מישהו שאת לא מכירה באמת יכול לעלות על שרטון במהירות. זה הדבר האחרון שרציתי.
״זה נכון אבל אני יודעת שאני מוכנה להשקיע את העבודה ולוודא שאנחנו נהיה בסדר״ וזו הייתה האמת.
״טוב מת׳יו הוא הבן שלי ואני אוהבת אותו אבל לפעמים הוא יכול להיות קצת ילדותי ופרוע. בניגוד לנורמן ובראדלי הוא לא מצא את מקומו בחיים. להם יש כבר הישגים יוצאי דופן אבל מת׳יו עדיין מנסה למצוא את דרכו בעולם. זה עלול להוות בעיה בנישואים שלכם״ היא בוחשת עם כפית בספל הקפה היפהפה העשוי פורצלן ואני מנסה לא להראות לחץ או להתחיל להכנס בה בגלל הזלזול שהפגינה במתיו.
נזכרתי במילים של מת׳יו על זה שאמא שלו תנסה לבחון אותי ושאסור לי לזרום עם התלונות שלה עליו.
״גם אני עדיין לא מצאתי את מקומי בחיים וזה בסדר. אנחנו נגדל ונגלה את מה שצריך יחד. נצמח כזוג וכיחידים ואני מבטיחה לך שאני אוהבת את הצד הזה בו, הוא מלא הומור ואנרגיה וזה מאזן אותי״ אני מנסה לא להסיט את מבטי ממנה כדי שתוכל להבין שאני רצינית.
״לכל דבר יש יתרונות וחסרונות אני מניחה״ היא נאנחה.
״אני חושבת שלהשוות בניהם זה לא הוגן בכלל, מרילין. מת׳יו הוא שחקן הוקי מחונן ויש לו רגישות חברתית ברמה הכי גבוהה שיצא לי להכיר. חוץ מזה רואים שהוא קיבל חינוך מצוין כי הוא ג׳נטלמן לבחורה שהוא לוקח ברצינות והוא חבר נפלא לחברים שלו. אני מודה שיש לו לאן להתבגר אבל אני חושבת שהנישואים שלנו הם צעד בכיוון הנכון״ רק כשהמילים יוצאות מפי אני מבינה כמה הן נכונות.
מת׳יו הצליח להפתיע אותי. העובדה שהוא לא היסס אפילו שניה כשהפסקתי אותו במיטה גילתה עליו הרבה יותר. הוא היה הרבה יותר טוב משציפתי בכל התהליך הזה.
פתאום פניה אורו באחת. כנראה שהאסטרטגיה של מת׳יו עבדה. הוא הכיר את ההורים שלו טוב. חיוך דק עלה פניי.
״יפה מאוד. אם ככה אני מציעה שבזמן שהבנים נמצאים בטיול הדיג המשמים שלהם אנחנו נעשה משהו מעניין יותר, איזבל״.
״כמה מה?״
״שופינג כמובן. חכי לי ליד הדלת עוד חמש דקות, בסדר?״
לפני שהספקתי לענות היא כבר קמה ונכנסה לבית.
אני רצתי פנימה והחלפתי את הטייץ והחולצה שלי בשמלה בגוון תכלת שמיים, פיזרתי את השיער והתאפקתי קלות.
הנהג חיכה לנו מוכן ומוזמן בחוץ ועד מהרה כבר היינו במתחם קניות מעורר השתאות. למרות המחאות שלי מרילין קנתה לי בגדים יקרים בטירוף וישבנו לאכול במקום של סושי שלגמרי היה נוטף מעושר. זה היה מטורף בכל קנה מידה. חזרנו לאחוזה מותשות. הבנים כבר היו בבית ואפילו לא מצמצו כשראו את כל השקיות האלו.
״אמא שלי אוהבת אותך״ מת׳יו קבע כשעלינו לחדר עם כל השקיות.
״איך אתה יודע?״ הרמתי גבה בסקפטיות.
״היא לקחה אותך לשופינג״ הוא נופף בשקיות.
שקיות עם לוגואים שראיתי אך ורק על המסכים ואף פעם לא לבשתי בעצמי.
״זה מעיד על משהו?״
״כמובן. היא לא הולכת עם כל אחת לקניות. אפילו לא עם החברות שלה מוועדת הפילנתרופיה של השכונה״ החיוך שלו ענקי ובולט על רקע השיזוף שתפס היום.
״וואו איזה כבוד״ ציחקקתי ונשכבתי על המיטה. מי ידע שופינג כל כך מעייף?.
״לגמריי״ הוא הניח את השקיות בצד ונשכב לצידי.
ואז פשוט דיברנו שעות. על טיול הדיג (נורמן נפל מהסירה ובראד צרח עליו שיש תנין במים. זה נגמר לא יפה.), על מה שהם הצליחו להעלות בחכות שלהם (כמה דגים והמון זבל לא שימושי), על ארוחת הצהריים שלנו כל אחד במקום שונה לגמריי, על שופינג, על הצחוקים ועל כל מה שעבר עלינו. בסוף נרדמנו זה לצד זו עד שהטלפון שלי צלצל. זו הייתה שיחת וידאו מהבנות ועד מהרה כל החברים הצטרפו. טליה וקונרד נראו מאושרים במרפסת הקטנה בבית של טליה, דידי ולדג׳ר היו ביקב יפיפה, טרייס היה בחדר הכושר של הקמפוס וגריפין בחופשה מטורפת כשמאחוריו נוף נדיר. הקיץ עשה טוב לכולם. הטעות ההיא שחשבתי שעשיתי בווגאס פתאום נראתה קטנה מאוד ואולי אפילו בכלל לא טעות.
אחרי שסיימנו את השיחה כל אחד בתורו נכנס למקלחת והתארגנו לרדת לארוחת הערב. אבל מת׳יו הפתיע אותי ולקח את ידי רגע לפני שיצאנו מהדלת. למזלי הצלחתי לא להרתע למרות שהמגע היה פתאומי. בשבילי זה הצלחה.
״יש לי הפתעה בשבילך״ הוא חייך חיוך קטן.
״הפתעה?״
הוא הנהן והוביל אותי למטה ואז יצאנו החוצה אל עגלת גולף שחיכתה לנו. נסענו עד לבית הסירות שליד האגם. שם הוכנה מראש חופה יפיפה עם בד לבן מתנפנף, פרחים בלבן וסגול שקישטו אותה ונרות סגולים ולבנים שפוזרו באיזור. תחת החופה היה שולחן ערוך בצורה מושלמת וארוחת הערב שלנו כבר הייתה מוכנה וגם בקבוק שמפניה.
״בשביל מה זה?״
״אמא שלי דאגה שיכינו את זה לזוג הצעיר. היא טוענת שהדור שלנו לא יודע מה זה רומנטיקה על אמת״ הוא משך בכתפיו.
״כבר אמרתי לך שאני אוהבת את מרילין?״
״חכי לחג המולד או לאירוע משפחתי ואז תגידי לי אם את עדיין אוהבת אותך״ הוא צחק.
חג המולד... אירוע משפחתי... מת׳יו התחיל לדבר על עתיד. והוא ראה אותי כחלק ממנו. אין לי מושג למה זה הרחיב את ליבי.
ניגשנו לשולחן והתיישבנו. מת׳יו מזג לנו שמפניה. לא נהגתי לשתות אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל (תעיד טבעת הנישואין שלי אחרי לילה של שכרון) והחלטתי להתענג על כוס אחת.
האוכל כמו תמיד היה עשיר וממש טעים. ומת׳יו לא היסס לאכול ולמלא את הצלחת כמה פעמים.
״מחר היום האחרון שלנו כאן. זה עבר מהר״ הוא נאנח.
״כן אבל אני שמחה לחזור הביתה. אני שונאת את המחשבה שאני מתעלקת עליכם ונותנת לאמא שלך לבזבז עליי ככה כסף״ נרעדתי כשנזכרתי בשקיות עם נעלי הג׳ימי צ׳ו, התיקים של גוצ׳י והבגדים מפראדה, איב סן לורן, מוסקינו ודולצ׳ה וגבאנה.
״מתנות היא שפת האהבה שלה, אל תתרגשי״ הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות כאילו הכסף היה זניח.
״אתה מאמין בשפות אהבה?״
״ברור! כולנו יודעים ששפת האהבה של לדג׳ר היא מילות אישור ושל קונרד היא זמן איכות ושל טרייס וגריפין היא מגע מאה אחוז״.
״ומה שפת האהבה שלך?״
״שפת המגע היא הדומיננטית אבל גם טיפול ושירותים. אני אוהב שקוראים את הצרכים שלי ומפנקים אותי״ הוא הודה.
מגע. שפת האהבה שלו היא מגע. עדיין נאבקתי בשד שבי בכל פעם שהוא נגע בי, החזיק לי יד, חיבק אותי. אפילו בלילות קמתי מכוסת זיעה ורועדת ומיד וידאתי שהוא ישן ולא מעליי עושה לי משהו רע. הייתי דפוקה. ידעתי שהוא לא יפגע בי ובכל זאת...
״הממ... נראה לי ששפת האהבה שלה היא מילות אישור וזמן איכות״ נסיתי לא להראות לו כמה המוח שלי היה מעוות.
״טוב לדעת״ הוא חייך את החיוך היפה הזה שלו.
המשכנו לדבר כאילו לא דיברנו כבר שעות מוקדם בחדר. הוא סיפר על סיפור מצחיק מהילדות שבו החביא חיפושית בתוך הספר האהוב על נורמן והוא החליט לקרוא אותו לפני השינה וברגע שראה את החיפושית הוא קפץ על המיטה ושבר אותה. אני בתמורה סיפרתי שחורף אחד הלכתי לגלוש במזחלת עם אחי ודחפתי אותו חזק כל כך שהוא התגלגל פגע בעץ ושבר את האף ואת היד.
״יש לך אח?״ הוא הרים גבה.
״כן. הממ... אבל אנחנו לא כל כך בקשר״ הודיתי.
״למה?״
״הוא הלך ללמוד בקליפורניה ודרכנו נפרדו״ שיקרתי במצח נחושה.
״אז מה? בראד ונורמן לומדים ועובדים במקומות אחרים ואנחנו עדיין בקשר״ הוא צמצם את עיניו כמנסה לתפוס את השקר שלי איכשהו בפניי.
״המשפחה שלנו לא קרובה כמו שלכם״ מלמלתי.
״אוקיי...״ הוא נשמע סקפטי.
״בוא נדבר על משהו אחר״ ביקשתי וקיוויתי שהוא יענה לבקשה.
אבל אז הוא נשען לאחור בכיסאו והייתה לי הרגשה רעה. הבטן שלי התהפכה ופתאום הכל הפך מקליל ומצחיק לרציני וכבד.
״אני רוצה לדבר עלייך. את יודעת עליי המון. הרבה יותר ממה שאני יודע עלייך. זה לא הוגן״.
״אני משעממת, תאמין לי. אין מה לדעת״ נחרתי בבוז.
״לא את לא. ואני רוצה לדעת. את אשתי למען השם״ הוא התנגד.
״אני אומרת לך שאין מה לדעת״ סיגלתי טון תקיף יותר.
״למה עזבת את הבית בגיל צעיר? למה את לא בקשר עם אבא שלך? או אחיך? למה לא דיברנו איתם? מה הולך שם, איזבל?״ הוא יורה את השאלות ללא רחם וללא למצמץ.
הגרון שלי נחנק וקצב פעימות ליבי מאיץ. אני לא רוצה לדבר. אני רוצה להדחיק. לשכוח. להשאיר הכל מאחור.
״אין שם שום דבר! תפסיק לדחוף את האף למשהו שלא קשור אלייך!״ צעקתי והפאניקה בי גאתה.
״אבל זה כן קשור אליי כי את קשורה אליי! את אשתי למקרה ששכחת!״ הוא צעק חזרה.
״אל תצעק עליי! אני אשתך אבל אתה לא הבעלים שלי! אני לא חייבת לך כלום!״ הרעמתי ודפקתי על השולחן.
״בול פאקינג שיט! את חייבת לי והרבה מאוד! אני זכאי לדעת עם מי אני יישן כל לילה!״ הוא דפק על השולחן בחזרה וכל הכלים הזדעזעו.
״תפסיק ללחוץ עליי! תפסיק! אם זה לא מתאים לך ואתה לא רוצה לתת לי זמן אני לא יכולה לעשות את זה!״ מצאתי את עצמי קמה על רגליי ובורחת.
ברחתי לקו העצים כי זה נראה לי המקום הבטוח ביותר. רצתי ורצתי ורצתי עד שהריאות שלי שרפו והבחנתי בגזם עץ. התיישבתי עליו וטמנתי את פניי בידיי. הבכי חנק את גרוני וגופי רעד. לא רציתי להעלות באוב את העבר האפל, הקשה, הכואב שלי. לא רציתי לדבר על הגברים בחיי שאיכזבו, פגעו והקטינו. 
״הו איזבל״ אחרי דקות ארוכות קולו חלחל מבעד לדמעות.
״בבקשה לך מכאן״ קולי רעד והיה חנוק מדמעות.
״אין סיכוי״ הוא התיישב על ברכיו על האדמה מולי.
״מה אתה רוצה ממני מת׳יו? להגיד לי שזה נגמר? הבנתי את זה כבר״ נסיתי לשלוט על שברון הלב שפעם במילותיי.
״על מה את מדברת, איזבל?״
ידיי רעדו ומבטי הכואב הורם אליו. הוא נראה עצוב. ומודאג.
״אנחנו לא נפרדים?״
מת׳יו מניח בעדינות את ידיו על ירכיי ולמרות שלא רציתי שאף אחד יגע בי אי פעם המגע שלו משקיט אותי, מנחם, מרגיע.
״למה שניפרד? זה היה רק ריב. ברור שקשה לך לדבר על העבר שלך. אנחנו יכולים לדבר על זה מתישהו בקרוב, כשתרגישי יותר מוכנה. אפילו אני יודע שריב זה לא אומר שהזוגיות נגמרה. אנחנו נעבור את זה. בשביל ההבטחה לאמא שלך ובשביל שנינו. בסדר?״ קולו היה רגוע ונראה שהוא הבין שאם אני נסערת הוא חייב להיות סלע איתן. תודה לאל. תודה עליו. בחיים לא חשבתי שהוא יכול להיות כזה.
הזעם והכאב התפוגגו והלב שלי התחיל לפעום במהירות מסיבה אחרת לגמריי שלא רציתי לנתח כרגע.
״אז לא נגמר?״
״ממש, ממש לא. אנחנו ננגב את הדמעות, נחזור לבית ונלך לישון. מחר יש לנו יום ארוך וגם טיסה״ הוא קם על רגליו ומושיט לי יד.
אני מנגבת את פניי ונותנת לו את ידי. הוא מוביל אותי חזרה לעגלת הגולף.
״מת׳יו?״
״כן?״
אני מנשקת את שפתיו בעדינות והוא לא זז. הוא נותן לי לעשות את מה שאני רוצה וצריכה. ואז הוא מחבק אותי. ופתאום זה בסדר. הכל בסדר.