Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 26

פרק 26-
מת׳יו-
*כעבור שבועיים*
להיות בחדר של המאמן לא אומר משהו טוב. אף פעם. בשנה א׳ הייתי מבקר קבוע אחרי שנפלתי לפה המסריח של לדג׳ר ואכלתי את כל המלכודות שטמן לי. המאמן היה צריך לנזוף בי שוב ושוב על אובדן השליטה. מאז התבגרתי. קונרד עזר לי הרבה להשיג שליטה עצמית. מאז לא ביקרתי כאן וגם לא רציתי. ועכשיו אני שוב כאן. המאמן יושב מולי ומוריד את הכובע שיושב דרך קבע על ראשו. הוא מעביר יד בשערו הכהה ואז נועץ בי מבט שמבהיר לי שהסתבכתי בצרות. הלוואי שזה היה מזיז לי אבל זה פאקינג לא. פספסתי אימונים בגלל שהייתי בבית החולים עם איזבל. ואז היא השתחררה מבית החולים וחזרה לגור עם הבנות. הבית היה ריק ואפור כמו הנשמה שלי. הסתובבתי כמו רוח רפאים כשלא ישבתי באוטו מול הבניין שלהן רק כדי לנסות לזכות בהצצה אליה. הייתי שבר כלי והעובדה שהגעתי לאימון הייתה נס קטן שקרה רק בגלל קונרד. הוא התעקש ואז החדשים עלו לי על העצבים. נכנסתי בזאק והעפתי אותו לקרח אחרי שניסה לעשות תרגיל מסריח ולנצל את חוסר הריכוז שלי ואז הטחתי בחור משנה ב׳ לתוך היציעים. הוא השתטח על הקרח והתחיל לצרוח כמו ילד קטן שגנבו לו מוצץ. המאמן העיף אותי מהקרח והכניס אותי לפסק זמן. ואז חזרתי למשחק והפעם מצאתי את עצמי עצבני ומשחק באגרסיביות. העפתי את המקל שלי לכל הכיוונים, תיקלתי אנשים והתעלמתי מכל הסימנים של חברי לקבוצה וגם מהצרחות של המאמן והעוזרים שלו. כשזה נגמר המאמן הורה לי לפגוש אותו במשרד. התארגנתי מהר והלכתי למשרד שלו. רק רציתי שזה יגמר כדי שאוכל לנסוע ולשבת ברכב שלי מול הבניין של איזבל. רציתי לראות אותה לרגע, לשמוע אותה. במשך שבוע היה חסר לי אוויר. מהרגע שבו ראיתי אותה לאחרונה עולה על הרכב של דידי ביום שבו השתחררה מבית החולים. נסיתי להמציא תירוצים ולהביא לה דברים מהבית אבל הבנות היו שם תמיד כמו מגן. היא לא ענתה לשיחות או להודעות ואני נשברתי בכל יום יותר ויותר. הלב שלי סבל מגעגוע וצורך. לא הבנתי עד כמה היא הפכה למרכז חיי עד שנאלצתי לחיות בלעדיה. כאילו לקחו ממני איבר חיוני. זה היה מצחיק להזכר בימים שלפני איזבל. שהחלפתי בחורות כמו גרביים ולא חשבתי עליהן פעמיים. או בכלל. והנה איזבל שהפכה להכל בקלות. היא הייתה בתוך הלב שלי ולא התכוונתי לוותר עליה.
״מה נראה לך שאתה עושה, לונגהורן??״ המאמן דרש לדעת.
״כלום״ עניתי באדישות.
״שום דבר כמו להכנס בכל החברים שלך לקבוצה? לאבד שליטה ללא צורך? להכנס לטנטרום במקום לנסות לעזור לנו לייצב את הספינה? אתה אחד מעמודי התווך של הקבוצה! אתה יודע שזה ממילא סיוט בשבילנו ועכשיו אתה גם החלטת להוסיף לנו על זה??״ הוא הטיח בי והיה ניכר בו שהוא עצבני ומיואש.
ביום רגיל היה לי אכפת אבל עכשיו? לא שמתי על זה זין. שום דבר לא היה חשוב.
״לא החלטתי כלום. היה לי יום רע. קרעתי את התחת בשביל הקבוצה הזו 3 עונות. אז ברח לי, ביג פאקינג דיל״ משכתי בכתפיי.
״לצערי אני לא יכול להרשות שלשחקנים שלי יהיו ימים רעים בעונה הזו. אם אתה כאן אז אתה כאן ואם לא תעוף מכאן ואל תהיה נטל״ המאמן היה רציני.
האינסנקט הראשוני שלי היה לומר לו שאני עף מכאן ולהוריד את ההוקי מסדר היום שלי. גם ככה לא היה שום עניין חוץ מלהחזיר את איזבל לחיי. אבל אז נזכרתי בקונרד. איך הוא גירד אותי מהרצפה ושכנע אותי לבוא. זה היה חשוב לו. ו-ללדג׳ר ולטרייס. ולשאר האנשים בקבוצה. האנוכיות שבי, של הילד העשיר והמפונק התווכחה עם הספורטאי המסור שבי. ואז חשבתי על איזבל. היא לא הייתה רוצה שאפרוש. היא הייתה רוצה שאעשה מה שמחייה אותי. הוקי עשה לי טוב.
״אני כאן״ נאנחתי אנחה עמוקה ממרכז החזה.
״אני לא רובוט. הבנתי שקרה לך משהו. אבל הקבוצה הזו צריכה אותך. את כל הותיקים שיעזרו לי להגיע לגמר ואפילו לנצח. בליית׳ הגיעו עם כוונות לחסל אותנו ואני לא יכול לתת לזה לקרות״ הוא אמר ברצינות תהומית.
הנהנתי. ידעתי מה המצב. כולם היו מודאגים. זה היה באויר. הייתה אוירה כבדה והביטחון שלנו התערער. אנשים היו זקוקים לי למרות שהייתי מפורק לרסיסים.
״אני מבין״ אמרתי ברצינות.
״יופי כי זו האזהרה הראשונה והיחידה שלך. עכשיו עוף לי מהפרצוף״ הוא החווה בידו לעבר הדלת.
מיהרתי לעזוב את המשרד והשארתי מאחור את האימון הנוראי הזה. התחמקתי מהאנשים שהיו במגרש החנייה ונכנסתי לרכב שלי נוסע ישר למקום התצפית הקבוע שלי. זה היה קריפי ונוראי אבל הצלחתי לשלוט בזה. התקווה שלי הייתה מה שהרג אותי. התקווה לראות אותה. הייתי זקוק לזה כמו אויר לנשימה. ישבתי שם במשך שעות ללא מעש. מידי פעם הקבוצה שלי עם האחים סיפקה לי כמה דקות של אסקפיזם. ואז מישהו ירד על החלום שלי. קונרד. הוא היה נראה רגוע יותר מאשר באימון שבו הוא כנראה רצה להוריד לי את הראש. הורדתי את החלון.
״אתה יושב כאן כמעט ארבע שעות, לונגהורן״ הוא גיחך.
״אתה חד הבחנה״ מלמלתי והעברתי יד בשערי.
״רעב?״ הוא נופף בפניי בשקית נייר של פנוויל בורגר שהסתיר מאחורי גבו.
הבטן שלי גרגרה. בזמן האחרון פחות התייחסתי לצרכים שלי. לא אכלתי כמו שצריך, לא ישנתי כמו שצריך ולמען האמת כנראה לא נשמתי כמו שצריך גם.
״אתה לא צריך לדאוג לי״.
״אבל אני כן. זוכר שהיינו כל כךךךך קרובים״ הוא הרים את גבותיו בתנועה מגונה.
״זה היה לפני שהכרתי את אהבת חיי. לא אשמתי שאתה אובססיבי״ משכתי בכתפיי.
״היחידה שהוא אובססיבי כלפיה זו אני, לונגהורן. אז תמשיך לחלום״ טליה הצטרפה וחיבקה את מותניו של קונרד.
״הוא תמיד חולם עליי, בייב... השאלה עד כמה מלוכלך החלום״ הוא עדיין הזיז את הגבות כמו מטומטם.
״הו כן פעם חלמתי שאתה נופל לבור של חרא. עדיין מחכה שזה יתגשם״ נאנחתי בהנאה מעושה.
״אנחנו נגשים לך את החלום אם תמשיך להתנהג כמו שהתנהגת באימון היום״ עכשיו קונרד כבר לא צחק.
הוא פתח את דלת הנוסע וטיפס למושב. טליה נכנסה למושב האחורי ואז גם דידי ולדג׳ר הצטרפו. כאילו הם חיכו לשעת כושר להגיח מהבניין ולהצטרף לאמבוש החביב עליי.
״למה זה מרגיש כמו וייב של התערבות?״ העברתי את מבטי על חבריי.
״לזכותי יאמר שהכריחו אותי להיות כאן״ לדג׳ר משך בכתפיו.
זה זיכה אותו בצביטה בצד מדידי. הוא נאנק בכאב.
״זוכר שאמרנו שאם אין לך לתרום לשיחה משהו חיובי אתה שותק?״ היא נעצה בו מבט מצמית.
הוא הנהן כמו ילד טוב. בחיים לא חשבתי שיגיע היום שמישהי תכניע את לדג׳ר לויד. אבל יש הפתעות בחיים.
״זו לא התערבות. רק שיחה קטנה״ קונרד הניח את שקית האוכל על הקונסולה בנינו.
״לא מתחשק לי ממש לדבר״ נסיתי להוריד אותם מהגב שלי אבל ידעתי שזה ניסיון מיותר.
״גם לנו לא אבל אנחנו עדיין כאן כי אכפת לנו, לונגהורן״ טליה אמרה בעדינות.
״דברי בשם...״ עוד צביטה לצד של לדג׳ר.
״משהו. טוב. לתרום.״ דידי סיננה דרך שיניים חשוקות.
״טוב אני אגיד את זה... איזבל אומללה״ טליה אמרה.
״היא פשוט כל כך עקשנית. וקשה לה. אני מבינה אותה אבל גם לא. היא פשוט צריכה אותך אבל כל הסטיאוציה חוסמת אותה״ דידי טפחה על כתפי.
״אני רוצה לתת לה זמן אבל זה קשה. אני מתגעגע אליה בטירוף ומשתגע מדאגה״ אני מודה.
״לתת זמן זה פאקינג בולשיט. צריך לטפל בבעיה כל עוד היא בשיא. אחרת זה סתם מסתבך ומתארך״ לדג׳ר הוסיף.
״אני לא מוותר עליה, זה לא יקרה״ אמרתי בשקט נחוש.
״גם היא מתגעגעת אלייך, קשה לראות אותה ככה״ עיניה של טליה נצצו בעצב.
״פגעתי בה. אני כועס גם על עצמי. הבלש אמר שהוא ידע לחפש אותה כי אמרתי שהיא לומדת באחת האוניברסיטאות הכי טובות בחוף המזרחי והוא הצליח לחפש באינטרנט לפי זה ולמצוא אותה. הוא עקב אחריה יומיים. היא הייתה בסכנה במשך יומיים שלמים ולא היה לי מושג...״ כדור הכעס בחזי בער והיה כמעמסה כל הימים האלה.
כעסתי על הבן זונה הזה, על עצמי, על אלו שהיו אמורים להגן על איזבל ואכזבו אותה שעכשיו גם אני כלול ברשימה הזו.
״אי אפשר לשנות את מה שקרה. מה שכן אפשר זה לנסות לקום מזה. אתה לא יכול לתת לבן זונה הזה להרוס לכם את החיים״ קונרד לחץ על כתפי.
״יש לה סיוטים בלילה... לפעמים אני שומעת אותה צועקת. זה לא הוגן... הוא זה שאמור לסבול, לא היא״ דידי אמרה בעיינים דומעות.
רציתי למות כששמעתי את זה. היא במקום אפל. והמעשים שלי היו בלתי נסלחים. ובכל זאת רציתי להיות לידה. לנחם, לשמור, לפרוק. רציתי להיות הכל בשבילי. לא יכלתי להיות שם וזה הרג אותי.
״יש אנשים רעים בעולם הזה, דידס. לצערנו איזבל פגשה אחד מהם״ לדג׳ר חיבק את כתפה.
״אני יכולה לסדר לכם זמן לדבר. אבל אתה חייב להבטיח לי לא להסעיר אותה יותר״ טליה הביטה בי במבט רציני.
״טוב אז אנחנו נארגן את זה, אני אודיע לך״ היא אמרה בנחישות.
״תודה טליה״ שלחתי אליה חיוך מלא הכרת תודה.
״הכל כדי שאיז תחייך שוב״ היא הנהנה.
״ובבקשה תחשוב על כל מילה שיוצאת לך מהפה. אין לי כוח להתמודד עם המשבר של דידי אם זה יתפוצץ״ לדג׳ר הזהיר אותי.
״אין לך כוח להתמודד איתי?״ דידי צמצמה לעברו את עיניה והתרחקה ממנו.
״בייב...״
״אנחנו נדבר על זה בבית״ היא קטעה אותו בטון של דרמה קווין.
אני וקונרד החלפנו מבטים. הוא היה בצרות.
״טוב עכשיו בואו נאכל ונגבש תוכנית פעולה חברים״ טליה הכריזה ופתחה את שקית הנייר.
וזה בדיוק מה שעשינו. היו לי חברים טובים. ולא היה להם מושג כמה הערכתי אותם.