Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 27

פרק 27-
איזבל-
שכבתי על הספה המוכרת והמנחמת בדירת השותפות. לבשתי קפוצ׳ון ענק של מת׳יו עם ריח הבושם שלו וחיבקתי את בובת השבלול שדידי הביאה לי. עדיין לא חזרתי ללימודים. פיזית כאב לי עדיין אבל זה לא היה ברמה שהפריעה לי לתפקד. הנפש שלי הייתה סיפור אחר. לא הצלחתי לישון ולאכול כמו שצריך וזה היה ניכר. הסיוטים חזרו אליי בכל לילה ואני התעוררתי בצרחה אילמת וזיעה קרה. פחדתי לישון, פחדתי לחשוב יותר מידי ופחדתי להיות לבד. נעלתי את כל הבית היטב כשנשארתי לבד ושמתי בקרבת מקום גז פלפל וסכין מטבח. הבנות היו מודאגות וראיתי את זה על הפנים שלהן אבל לא יכלתי להמנע מזה. זה היה חזק ממני. כל מה שחשבתי שהתגברתי עליו חזר ביתר שאת. לפעמים הצצתי על מת׳יו שישב ברכב שלו שחנה מול הבניין. הוא היה שם כל הזמן ואני נלחמתי בעצמי לא לרוץ אליו ולהתנחם בחיבוק שלו. התגעגעתי אליו כל כך. ידעתי שאם הוא יהיה לידי במיטה הסיוטים ירגעו ועדיין משהו בי האשים אותו, חש כה נבגד ואומלל בגלל המעשים שלו. הייתי אבודה בלעדיו אבל לא הרשיתי לעצמי להיות איתו. זה היה נוראי. עינוי של ממש. לחצתי פליי שוב על הכתבה שראיתי בלופים מאז שחזרתי מבית החולים. הכתבה מהחדשות המקומיות על המעצר של בן. הכתבת עם השיער הבלונדיני הבוהק הציגה את בן כמאמן כדורגל של תיכון לייק ויסטה שסרח והואשם באונס, תקיפה מינית וביצוע מעשים מגונים ב- 6 תלמידות שונות. תמונת המאמן שלו הייתה מרוחה על המסך ולצידה רשימת האשמות חמורות. דברים שהוא עשה לבנות צעירות. בסוף הקטע הייתה התגובה שלו להאשמות. בחלק הזה תמיד עלתה בי בחילה שהאפילה על תחושת הניצחון. הוא שיקר במצח נחושה והכחיש הכל. רציתי שהוא יעלם וימות באותו רגע. על מה שעשה לי ולכל האחרות. הקטע הגיע לסיומו ושוב נותרתי בתחושה קשה. רציתי להרגיש טוב עם הידיעה שהוא בכלא אבל לא הצלחתי. האשמה הייתה חזקה מידי. הידיעה שאולי יכלתי לעצור את זה אבל זה לא קרה. שהוא הרגיש חזק ובטוח מספיק כדי לעשות את זה שוב ושוב לבנות חסרות אונים. בלעתי את רוקי בכבדות וסילקתי את הדמעות מעיני. בכיתי כל כך הרבה שזה כבר היה מאוס. הטלפון שלי שנח ליד הסכין וגז הפלפל צלצל. הרמתי אותו ובחנתי את המספר על הצג. קידומת של קליפורניה. האינסטינקט היה לא לענות אבל אז נזכרתי שזה יכול להיות אבא או שאנה. דיברתי עם אבא פעם ביום לפחות. הוא חזר ללייק ויסטה לפני כמה ימים אבל לא ויתר על לנסות להיות בקשר. כעסתי ונטרתי טינה אבל לא היו בי כוחות להתנגד. רציתי להשען על מישהו. הוא ואיאן לא ויתרו אז החלטתי לתת להם קצת חסד. זה היה קצת עלוב אבל הייתי חלשה מידי כרגע. עניתי לשיחה.
״הלו?״
״היי, אני מדברת עם איזבל?״ קול של אישה נשמע מעבר לקו והתפללתי שהיא לא עיתונאית.
״כן״ אישרתי.
״מדברת קלי סימס. אני אמא של בקי. היא הייתה בקבוצת הכדורגל נוער של לייק ויסטה. המאמן שלה... אנס אותה. את בטח יודעת על מה אני מדברת״ הגוף שלי התחיל לרעוד.
למה אמא של אחת הקורבנות מתקשרת אליי? מה אני יכולה לעשות בשבילה? חוץ מזה שבגללי זה קרה לבת שלה?.
״אני כל כך מצטערת״ קולי רטט והדמעות חזרו.
״אין לך על מה להצטער. היחיד שצריך להצטער הוא האנס המטונף הזה. לא התכוונתי לעורר בך סערת רגשות. רק רציתי לשאול לשלומך ולהודות לך. למעשה התקשרתי למת׳יו, בעלך מוקדם יותר להודות לו שחשף את הנבל ההוא. אבל הוא אמר שהכל בזכותך ואם יש מישהו להודות לו זה את״ קלי לא נשמעה כועסת אלא נרגשת וכנה.
משהו בתוכי לראשונה מזה שבועות ארוכות חש משהו חיובי באמת. מת׳יו היה החבר הכי טוב שלי, החצי השני והנה הוא מוכיח לי שוב כמה הוא מעריך ואוהב אותי. הוא רצה שאשמע את קלי, את ההודיה שלה, את האהדה בקולה. הוא רצה שאחלים.
״לא מגיע לי שום קרדיט, קלי. מת׳יו יצא למלחמה הזו ללא ידיעתי״ אמרתי בכנות.
״אבל הוא יצא אליה בגללך״ היא אמרה בעדינות.
והיא צדקה. הכוונה שלו הייתה טהורה אבל הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.
״מה שלום בקי? איך היא מסתדרת?״ ניסיתי לשנות את הנושא.
״קשה לה נורא אבל זו גם הקלה בשבילה. להסתיר את זה כמעט עלה לי בחייה. היא ניסתה להתאבד וכמה ימים אחרי הכל התפוצץ. עכשיו היא מחלימה ורגועה. היא יודעת שכבר אין לה סוד שפוגע בה והיא גם מדברת ובטוחה הרבה יותר עכשיו כשכולם יודעים שהוא מפלצת והוא נמצא בבית הסוהר איפה שהוא אמור להיות״.
בלעתי את גוש הדמעות שעמד בגרוני. הכרתי את התחושה של בקי. לעמוד על קצה הגג, על המעקה של הגשר, להחזיק ביד את חבל התלייה שהכנתי מסדינים, לשחק באולר או בסכין מטבח או במספריים חדות,לבהות בערימת הכדורים שהכנתי לצד כוס מים גדולה. הכרתי את התחושה שהחיים לא שווים כלום כבר. שהכל חולל, נשבר ונופץ. נשארתי בחיים רק בגלל אמא. אחר כך מצאתי סיבות אחרות. הלימודים, החברות המדהימות שלי, העבודה, החיים שהיה שווה לחיות ולחוות ומת׳יו. אהבה. האהבה שלי החייתה אותי.
אני וקלי שוחחנו דקות ארוכות. היא הודתה לי שוב ושוב. כשניתקתי את השיחה לא ידעתי מה להרגיש או לחשוב. רק ידעתי שאין לי מושג מה לעשות הלאה. אשמה וגאווה התערבבו בתוכי. חשבתי על בקי וכל הבנות הנוספות שסבלו מהמעשים של בן. קלי חשבה שהייתי סוג של מושיעה אבל המציאות הייתה רחוקה מזה. כל מה שהייתי היא בחורה מפוחדת וכואבת שנאלצה להתמודד עם עבר שלא היה לה שום יכולת להתמודד איתו.
איאן וגם שאנה הציעו יותר מפעם טיפול. הוא היה מוכן ללכת איתי גם. זה הצחיק אותי כי טיפוסים כמו איאן חשבו שטיפול זה בולשיט. זה רק הראה לי שהוא רציני לגביי זה שאנחנו הולכים לתקן את מה ששבור. שהוא השתנה. חוץ מזה שהוא נשאר כאן עם שאנה והתינוקת ועבד על התיק שלי מבלי לערב אותי יותר מהדרוש. הוא גונן עליי כמו שהייתי צריכה שיעשה לפני שנים. לא ידעתי אם זה מספיק ואולי זה לא. אולי הטיפול בכלל לא יעזור. אבל אחרי השיחה הזו הבנתי שאולי זו הדרך הנכונה.
לפני שהספקתי לחשוב על זה עד הסוף טליה ודידי נכנסנו לדירה.
״מה שלום הבחורה הכי יפה בעולם?״ דידי מיד התנפלה עליי בחיבוק דוב אימהי ומדהים.
״לא יודעת. לא דיברתי עם אדריאנה לימה היום״ משכתי בכתפיי.
״את בדרנית, אה?״ היא צבטה אותי ברכות בזרועי.
״תמיד ידעתי שאת הכי מצחיקה״ טליה גיחכה והתיישבה מהצד השני שלי עוטפת אותי בחיבוק גם.
״התגעגעתי אליכן״ הודיתי.
כשהן כאן זה פחות בודד. פחות זמן לבד עם השדים שלי.
״אנחנו יודעות. קשה לחיות בלעדיי״ דידי חייכה חיוך נוצץ.
״לגמרי״ הסכמתי.
״אבל את תצטרכי לעשות את זה הלילה. לדג׳ר לוקח אותי לבוסטון לפתיחה של תוכנית הצדקה שלו״ דידי חייכה בגאווה.
״ואני וקונרד נוסעים איתם כי זה יום ההולדת של סבא צ׳רלי״ טליה הוסיפה.
״אז אני נשארת כאן לבד בלילה?״ החשש בקולי היה חזק מידי.
״את תמיד יכולה להתקשר לבעלך. הוא ישמח לישון איתך״ דידי הרימה גבה ברמיזה עבה.
זה היה נכון אבל זה לא אומר שרציתי את זה. ואני לעולם לא אגרום לבנות לבטל את התוכניות שלהן בגלל שהייתי זקוקה להן כמו פעוטה שלא מסוגלת להתמודד עם הפחד שלה מחושך וצריכה את ההורים שלה בקרבה.
״אני אסתדר״ נסיתי להשמע בטוחה.
״את בטוחה? כי אם לא...״
״אני אסתדר״ קטעתי את טליה ולא הייתי מוכנה לתת להן לבטל משהו בגללי.
״את תמיד מסתדרת. את הכי גיבורה״ דידי חיזקה את החיבוק שלה ומחצה אותי.
״כולנו גיבורות. אל תשכחו שאנחנו עם שחקני הוקי״ טליה אמרה.
״את צודקת״ דידי הנהנה.
אחר כך הלכנו לעזור לדידי להתכונן. היא החליפה שמלה 3 פעמים. כשלדג׳ר הגיע הוא היה פעור פה לנוכח האלילה שעמדה מולו לבושה בשמלה אדומה סקסית ועקבים מעלפים. קונרד הגיע כמה דקות אחריי ואז הם נפרדו ממני בחיבוקים והזכירו לי שהם במרחק שיחת טלפון. הם יצאו ואני נעלתי את הדלת ואז בדקתי שכל דרכי הכניסה לדירה נעולות היטב. נכנסתי למקלחת ואחר כך התנגבתי ולבשתי על עצמי טרנינג שחוק ואת הקפוצ׳ון של מאט. התכוונתי להכין ארוחת ערב ואז להתקשר לשאנה בתקווה שאוכל לראות את זואי בפייס טיים אבל אז שמעתי רעש מהדלת. ליבי זינק לגרוני. אם הבנות היו חוזרות הן היו מודיעות לי. לקחתי מהר את הספריי פלפל ביד אחת והסכין ביד השנייה. המנעול הסתובב. מישהו פרץ לבית. עמדתי ליד הקיר וניסיתי להשתלט על הנשימה הקטועה שלי והלב ההולם בטירוף. פחד אפל כיסה אותי אבל הפעם הייתי מוכנה. אני אלחם עד הסוף המר יהיה מה שיהיה.
הדלת נפתחה ואני זינקתי וריססתי גז פלפל ישר לתוך העיינים של מי שניסה לפרוץ לדירה ולחלל את המרחב האישי שלי שוב.
״אה!! פאק איזבל!!! זה אני!!״ מת׳יו. זה היה מת׳יו. הו אלוהים.
הסכין והגז נשמטו מידי כשהוא נפל על ברכיו מולי ונאנק מכאבים. מה עשיתי? מה לעזאזל עשיתי???.