Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 11

פרק 11-
מת׳יו-
כשהייתי בכיתה ב׳ נפוצה שמועה שיש איש שמסתובב ליד בית הספר שלנו וחושף את עצמו מול ילדים. אני ואחד החברים שלי רצינו נורא לדעת אם זה אמיתי אז ביקשנו מההורים ללכת לקנות משהו בחנות מכולת קרובה ושיאספו אותנו משם ולא מבית הספר. אחרי שקיבלנו את הרשות צעדנו הלוך ושוב ליד בית הספר. כשנכנסנו לסמטה אחת האיש הגיע מהכיוון השני. הוא היה מבוגר עם שיער מדובלל ושפם ומעיל חום ארוך שלא התאים למזג האויר החמים שהשתרר בחוץ. הוא רץ אלינו פתאום ופתח את המעיל חושף את עצמו לפנינו. היה לו זין רופס ומקומט שהתנדנד בין רגליו השעירות. אני והחבר רצנו משם כל עוד נפשנו בנו. למזלנו ההורים כבר חיכו לנו ביציאה מבית הספר. קפצתי לרכב וטרקתי את הדלת. הייתי בלי נשימה כשחגרתי. למזלי אבא היה עסוק בשיחה ולא שם לב בכלל כמה נסער הייתי. נשמתי בכבדות. הטראומה ליוותה אותי במשך כל אותה השנה ונורא פחדתי שהאיש הזה יצוץ שוב. הוא לא צץ ולא ראיתי אותו שוב יותר לעולם אבל אף פעם לא שכחתי את המקרה הזה. נותרה לי צלקת מזה שגבר זר רק חשף את עצמו בפניי והמחשבה שאיזבל נאלצה להתמודד עם זה במשך שנים, עם הטראומה של תקיפה אמיתית זעזעה אותי עד עמקי נשמתי. התפרקתי מבפנים כמו לגו שילד אכזרי בעט בו בזעם והפך מיצירה שהושקע בה עמל רב לחתיכות פלסטיק חסרות חיים. לא הצלחתי לעכל את הדבר הזה, את המילים שהיא אמרה לי, את הזוועות שהיא תיארה לי. היא ישבה מולי כמעט קפואה וכאילו היא סיפרה לי סיפור על מישהי שהכירה פעם. היא בטח הייתה חייבת להתנתק, לצאת מהראש שלה כדי לצלוח את זה. אפילו לא הבנתי שאני בוכה עד שהיא הגישה לי טישו מזוין. היא זו שעברה את הדבר הזה ואני פאקינג בוכה. כמה אידיוטי. ניגבתי את הדמעות בגב כף ידי ובחנתי אותה שוב במבטי. היא הייתה יפה כמו תמיד, עיניה היו סוערות אבל גופה קפוא ונוקשה. פעם חשבתי שהיא נסיכת קרח, מתנשאת משהו, סגורה ובלתי חדירה לחלוטין. היום אני יודע שהכל היה מגן. היא הייתה חייבת להתנהג כך כדי שאף אחד לא יוכל להתקרב. כדי שהיא לא תצטרך לפחד שוב, להיות מבועתת, להיות קורבן של חיית טרף. האנשים שהיא הכי אהבה וסמכה עליהם בגדו בה בצורה הכי אכזרית שאפשר להעלות על הדעת. ברור שיהיו לה בעיות אמון, בעיות לסמוך על אנשים, להתמסר למערכות יחסים, ליחסים רומנטיים. לא יכולתי לדרוש ממנה את הדברים האלה, את האמון הזה. ובכנות? הוא לא ממש הגיע לי. הייתי עוד גבר שמבקש ממנה דברים שהיא לא רצתה לתת, שדרש ממנה משהו שלא היה לה.
״איזבל״ קולי היה רעוע, שבור.
״אתה לא חייב להגיד כלום. אני יודעת ש... לא נרשמת לטפל בבחורה חרדתית פוסט טראומתית ש... נפגעה ככה. הייתי צריכה לספר לך עוד מזמן אבל לגעת בחלק הזה בתוכי זה כמו לגעת בפצע פתוח. פחדתי מידי. בטח יהיו לי סיוטים בחודש הקרוב אבל לפחות עכשיו אתה יודע״ היא משכה בכתפיה.
דמיינתי אותה במיטה מתהפכת ומזיעה ואז צורחת כשהסיוט מטלטל אותה וגורם לה להתעורר אחוזת אימה. הרגשתי חסר אונים מול הדבר האפל הזה שקרה לה. מזה שהשפילו אותה ולא האמינו לה והקטינו אותה. היא הייתה כל כך צעירה ותמימה ומתוקה. והיא בטחה בהם, בכל המניאקים שהרסו לה את החיים. כמו שהיא בטחה בי. היא בטחה בי כדי להישאר נשואה לי ולתת לי להתקרב אליה פיזית. שחזרתי בראש את הרגעים ההם במיטה שלי בבית בקונטיקט ורק עכשיו הבנתי את המשמעות האמיתית שלהם. היא נתנה לי אמון שלקחתי כמובן מאליו.
״איזבל... אני רוצה שתדעי שאני מאמין לך. אני לא מפקפק בך אפילו לשנייה. אני יודע שהוא פגע בך, שהוא מניאק מזדיין שהרס לך את החיים. אני. מאמין. לך.״
קיוויתי שהייתי מספיק ברור כדי שהיא תאמין לי. שתדע שיש לה בן ברית ממש מולה. שיש מישהו שיהיה ההר שיעמוד מאחוריה בכל רגע ורגע.
בין רגע המסכה החליקה מפניה ודוק של דמעות כיסה את עיניה היפות. הכאב החד שראיתי על תווי פניה שיתק אותי. היא סבלה, נקרעה והייתה חסרת אונים כמעט כמו שאני הרגשתי.
״תודה... זה... חשוב לי כל כך שאמרת את זה״ הדמעות זלגו על לחיה וקולה רטט.
״את חשובה לי. אני יודע שזה לא נראה ככה אתמול בלילה ושהתנהגתי כמו מניאק אנוכי שרק אכפת לו מעצמו ומהצרכים הטיפשיים שלו אבל אני מבקש ממך סליחה. לא היה לי מושג, זה אפילו לא עלה בדעתי״ ורציתי להרביץ לעצמי על כך שהייתי כל כך פאקינג מטומטם.
״אתה לא קורא מחשבות, לא הייתה לך דרך לדעת״ היא נשמעה כל כך עייפה.
״אולי לא אבל הלחץ שהפעלתי עלייך היה מוגזם״.
״שנינו עשינו טעויות. אנחנו עדיין ילדים, מת׳יו. זה ברור שקפצנו ראש מהר מידי, עמוק מידי. התלהבתי כל כך מעצם זה שהסכמת שהרשתי לעצמי להיסחף בפנטזיה הזו. עכשיו אתה מבין מה קיבלת... חתיכת מטורללת על כל הראש״ הדמעות עדיין זלגו כשהיא גיחכה.
״היי אני לא מרשה לך לקרוא לאשתי בשמות גנאי, הבנת?״ נסיתי להשמע קליל כי לא ידעתי מה לעשות עם הכאב, העצב והזעם שהסתחררו בתוכי כמו טורנדו.
״הו, מת׳יו...״ היא נאנחה.
״ברור שלא ניהלנו את הסיטואציה כמו שצריך אבל אני לא מוכן שנוותר עכשיו״ אולי היה מטורף מצידי לומר את זה אבל זה מה שהרגשתי.
עכשיו ידעתי מול מה אני מתמודד. שאלתי את עצמי אם אני מוכן להתמודד עם זה וידעתי שכן. רציתי את איזבל כמו שרציתי את נשימת האויר הבאה שלי. ורציתי להיות התיקון שלה. זה שמוכיח לה שיש גבר שיכול להיות טוב לה. טוב בשבילה. שהיא תוכל להיות אינטימית איתו בלי היסוס.
״ואם אני לא אהיה בסדר לעולם?״
״אני לא מאמין בזה. למרות כל החרא שקרה לך את כאן. את לומדת בקולג׳, עובדת, יש לך חברות טובות, את נשואה. את חזקה יותר ממה שנדמה לך״.
״אתה נותן לי יותר מידי קרדיט״ היא הנידה בראשה.
״לא אני לא. את ממעיטה בערכך״ התעקשתי.
״אני מודה שאתה הראשון ש... המגע שלו לא לגמריי דחה אותי״.
״תודה רבה״ הנדתי בראשי.
״ואתה מנשק דיי טוב״ חיוך קטנטן נגע בשפתיה.
״אני מבטיח לך שאנחנו עוד נתנשק המון. אני אגרום לך להאמין בי. אני ואת... אנחנו נשרוד את זה״ והאמנתי בזה.
בן החתיכת חרא שלא שווה את הציפורן שלה בזרת לא יהרוס את הסיכוי שלי לאושר. אני יודע שאולי לא צפיתי בחיים שאמצא את עצמי בסטיאוציה כזאת אבל אם רציתי שזה יעבוד ורציתי הייתי חייב להיות גבר אמיתי. עשיתי שטויות הרבה מאוד זמן והייתי פעיל מינית מגיל 15. חוויתי המון והאמת הייתה שמציתי. הבנתי את זה באמת רק כשפגשתי את איזבל. כשהדבר האמיתי אצלך ביד כל השאר הוא רק רעש רקע מטריד.
״אני נותנת לך נקודת יציאה, מת׳יו. יכול להיות שהמצב יחמיר לפני שישתפר ואין לי מושג איך לתקן את החלק המפוחד שבי, זה שתמיד נמצא במוד מגננה. יכול להיות שתצטרך לחכות אלוהים יודע עוד כמה זמן ו...״
נישקתי אותה. אולי זה היה צעד מטומטם ואולי זו הייתה טעות לחדור למרחב שלה כשהיא כל כך רגישה וחשופה אבל משהו בתוכי רצה שהיא תפסיק לדבר. שהיא תפסיק לחשוב כל כך הרבה. ברגע ששפתי נגעו בשלה היא קפאה. אבל לא עצרתי. שניות לאחר מכן הרגשתי אותה מרפה, מתמסרת. היא נישקה אותי חזרה. היא אחזה בי. אני נתתי לה את השליטה על הנשיקה. היא זו שלקחה ממני. נתתי לה להוביל את הקצב, את הרגש. היא הייתה רכה, מתוקה, אמיתית יותר מכל דבר אחר.
״אני בפנים, בלונדי״ חייכתי אליה כשהיינו צריכים לשאוף אויר.
״גם אני״ היא הנהנה.
״נעשה את זה לאט. רשימה של דברים. נתחיל בדברים שנראים לך הכי קלים. נעבוד בהדרגה. את תהיי בשליטה בכל מובן אפשרי. אני אתן לך הכל. אנחנו נלמד אחד את השניה ואז אני אלמד אותך לאהוב סקס, לאהוב את העונג שהוא מציע. את נועדת לזה שיעריצו אותך, בלונדי... שבכל פעם שתרצי בכך אני אעניק לך שחרור אמיתי. אנחנו נהפוך את הזכרונות הרעים והטראומה לחוסן. את עוד תראי״ הבטתי בעיניה והתכוונתי לכל מילה.
עיניה הכחולות נדלקו באש סמויה. הרגשתי שהמילים שלי דיברו אליה. היא רצתה לאהוב סקס, היא רצתה לאהוב אותי אבל הטראומה שלה עמדה בנינו.
״יש לך לשון חלקלקה מר לונגהורן״ היא חייכה.
״ומוכשרת. מאוד מוכשרת״ חייכתי חיוך מלא זימה שגרם לה להסמיק.
עכשיו כשידעתי מה הבעיה יכלתי למצוא את הפתרון הטוב ביותר. יכלתי למצוא את הדרך לגרום לזה לעבוד.
״אמרנו שנעשה את זה לאט, זוכר?״ היא חבטה בכתפי.
״אני זוכר״ הנהנתי ואז נישקתי אותה.
פאק. לנשק אותה היה כל כך טוב. כל כך אמיתי. כל הבולשיט מהלילה אתמול בפי-בי נראה כל כך מיותר וילדותי. איך בכלל הצלחתי לשקול להסתכל על מישהי אחרת?. איזבל אולי הייתה אגוז קשה לפיצוח אבל היא הייתה שווה את זה. היא הייתה שווה מעל ומעבר.
מאוחר יותר באותו היום אחרי שאכלנו ארוחת ערב ואיזבל נכנסה להתקלח שלפתי את הנייד שלי ושלחתי הודעה לחוקר הפרטי. ביקשתי ממנו למצוא לי את הכתובות וכל מידע עדכני לגביי אבא שלה, אחיה וכמובן שהתירוץ העלוב לגבר שנקרא בן. היה לי חשבון פתוח עם שלושת הגברים הללו. אלו שהיו אמורים לשמור על איזבל עד שאני הגעתי ובמקום זה הפכו את חייה לגיהנום ויצרו אצלה בעיות אמון קשות וטראומות שלא ידעתי אם אי פעם אוכל לפתור לחלוטין. ידעתי שאקבל את הפרטים בזמן הקרוב ואוכל להתחיל לגלגל את התוכנית שלי. אחר כך פתחתי את אפליקציית הפתקים והתחלתי להרכיב רשימה בשביל להתחיל להתמודד עם בעיות האינטימיות שלנו. קיוויתי שהתוכנית שלי תעבוד. רציתי נואשות להחליף את הטראומה והכאב בדברים טובים ומדהימים. הייתי נחוש וידעתי שאני לא יכול לתת לאיש לעמוד בדרכי אפילו לא לאישתי.