Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 25

פרק 25-
איזבל-
*כעבור יומיים*
האחות שרה צבעה לי את הציפורניים בצבע אפרסק. אני בוחנת את עבודת הלק במשך דקות ארוכות כדי להימנע מהתמודדות עם כדור הרגש שיושב במרכז החזה שלי. זה יום יפה. יש שמש בחוץ אבל לא חם במיוחד, השמיים בהירים, הציפורים מצייצות וזרימת האוויר נהדרת. הגינה של בית החולים האוניברסיטאי פורחת וריח של פרחים טריים ואבקנים נישא באוויר. אני יושבת בכיסא הגלגלים שלי כי עדיין קשה לי ללכת כמו שצריך. אבא ואיאן יושבים מולי על הספסל. זו פעם ראשונה של כולנו פנים אל פנים מזה שנים. הלב שלי מתכווץ. נתתי בהם מבט אחד וכבר לא הצלחתי להכיל את עצמי. אלוהים היה לי קשה. הם נראו כמו גרסה מבוגרת של האנשים שהיו פעם. איאן שינה את הסטייל והתספורת אבל עדיין היה אחי. אבא לבש את הג׳ינס הנאמנים וחולצת הפולו הכחולה ואת מותג המגפיים שכה אהב. הייתה להם הילה של בית. הילה של זכרונות שנמסו. אהבה שהייתה ואיננה עוד. הילה של אכזבה וכאב וגעגוע. כמה שנסיתי לשנוא אותם עדיין לא הצלחתי לעשות את זה בכל ליבי. בגלל זה התרחקתי בצורה כזו. האהבה שלא הצלחתי להפסיק להרגיש הכאיבה לי בצורה בלתי נסבלת. היא עדיין מכאיבה. ככה איתם וככה עם מת׳יו. כאב. כל כך הרבה כאב שהיה בלתי אפשרי לנשום. לא רציתי לפגוש אותם בכלל אבל הרגשתי שאם לא אעשה את זה הם לא ילכו. ורציתי שילכו. באמת שזה כל מה שרציתי.
״איך את מרגישה, איז?״ איאן היה הראשון לדבר.
״בסדר״ שקר. אבל לא היה אכפת לי.
״אני חושב שזה לא כל כך נכון״ הוא נאנח עמוקות.
״למה אתם פה?״
״כי הפעם אנחנו הולכים לעשות את זה נכון״ איאן השיב בנחישות.
״וכי אנחנו אוהבים אותך, ילדה״ אבא הוסיף.
אנחנו אוהבים אותך. איפה הייתה האהבה שלכם כשהייתי זקוקה לה יותר מכל??.
״אני לא צריכה את האהבה שלכם. אני רק צריכה שתחזרו ל-לייק ויסטה ותניחו לי״ הנדתי בראשי בחדות.
״זה לא יקרה״ הייתה התשובה החד משמעית של אחי.
״למה לא? עשיתם את זה עד עכשיו מצוין״ נעצתי בו מבט ונסיתי לא לפרוץ בבכי..
״כי מה שעשינו עד עכשיו לא עבד. וכי אני לא ארשה לאף אחד לפגוע בך שוב. יש לנו, לי הזדמנות לעשות את הדבר הנכון פעם אחת ואני לא אפספס אותה״ איאן לא מצמץ אפילו לרגע.
״איאן צודק. אני לא מתכוון לתת לבן זונה הזה לחמוק שוב. עשינו טעות חמורה שבטחנו בו. בעלך צדק שהוא בא אלינו והטיח לנו את האמת בפרצוף. והאמת היא שהייתי אבא לא טוב. בן אדם לא טוב. ואני לא רוצה להיות האיש הזה יותר. חשבתי עלייך כל יום מאז שעזבת, איזבל שלי. הייתי רק צריך את האדם הזה שיאיר את הדרך שלי. מת׳יו אומנם התנהג כמו בולדוזר אבל הוא הרס את חומת ההכחשה שבניתי כל כך טוב וגרם לי להבין שאי אפשר להמשיך ככה יותר. שאני רוצה להיות בחיים שלך. להכיר את הנכדים שיהיו לי. לבנות איתך קשר כמו שאמא שלך הייתה רוצה.״ אבא הביט בי במבט רך ומלא תקווה. הוא היה רך ומלא תקווה. אבל זה לא היה מספיק. עדיין טבעתי ברעל שמילא את נשמתי ומוחי. עדיין הייתי פגועה. ולא ידעתי אם יש בי את הכוחות לקבל אותם לחיי. במיוחד לא עכשיו.
״זה לא חייב לקרות בבת אחת. את לא חייבת לנו חיבוקים מרגשים ומילים חמות. אבל אני רוצה שתדעי ש... אני לוקח את התיק שלך. ואני אדאג שהוא ישלם. הוא ישב בכלא על ניסיון רצח ואז על האונס של הבנות האחרות ואם את תרצי גם על האונס שלך. אני אעיד על כל מה שאני יודע. אני אלחם עד טיפת הדם האחרונה״ אחי היה נחוש וקשת של רגשות אפפה אותי למשמע המילים האלו מפיו.
״הבנות האחרות?״ הפחד בקולי היה ברור.
״כן. הוא עשה את זה גם לבנות אחרות. מת׳יו דאג לחשוף את זה. הייתה כתבה בחדשות. על הבנות שהוא אימן במהלך השנים. מישהי מימי הקולג׳ כשכבר מזמן לא היינו חברים. יש נגדו 4 תלונות עומדות ופתוחות. זו הסיבה שהוא בא לכאן. הוא רצה נקמה כי סוף כל סוף עמדו לתלוש ממנו את המסכה״.
אין לי מילים. הידיעה שהוא המשיך ופגע באחרות שיתקה אותי. כמה נזק הוא עשה? כמה נזק הם אפשרו לו לעשות כאשר הגנו עליו? זה היה לא הוגן בכל כך הרבה רמות. מכעיס. מכאיב. מטריף.
״אנחנו נגרום לו לשלם, איזבל״ אבא הבטיח.
לא ידעתי אם זה יעזור. אם זה יתקן את הנזק שכבר נעשה. רק ידעתי שהוא חייב להיות מאחורי סורג ובריח לשארית חייו אחרת הסבל הזה לא יגמר אף פעם. עוד בנות יפגעו. עוד חיים יהרסו. עוד נשמות יושחתו.
״הכל בגללכם״ דמעות צורבות מילאו את עייני.
״איזבל...״ איאן הביט בי בתחנון.
״לא. אתם תקשיבו לי. אם הייתם עומדים לצידי אז כל זה לא היה קורה. אחרות לא היו נפגעות. הכל בגללכם״ האשמתי.
אבא השפיל את מבטו. דמעה זלגה על הלחי של איאן. אשמה כבדה ושקט מצמרר. פתאום היום הנפלא הפך לקודר. אפרורי.
״לכו למלון שלכם. אני צריכה להיות לבד. לחשוב.״
אבא נעמד ושלח בי מבט מלא צער לפני שנעלם במורד השביל. איאן ישב מולי עוד דקה ארוכה בשקט. ואז נעמד.
״אני מצטער. אני יודע שזה אולי מעט מידי מאוחר מידי אבל אני איתך עד הסוף. עד שהחלאה הזה ינמק בכלא. ואני אוהב אותך אחותי, מאוד״ הוא נישק את מצחי לפני שהלך.
ישבתי בחוץ עד שהצלחתי להתאפס על עצמי. למרות שהייתי עייפה ומרוסקת הייתי גם נחושה. אם המלחמה הייתה רק בשבילי אולי לא הייתי מרגישה כך אבל בשביל הקורבנות האחרות, בשביל מי שעלולה ליפול קורבן הייתי חייבת לעשות את זה. שרה האחות באה לקחת אותי חזרה לחדר. על הרצפה מול הדלת של חדרי ישב מת׳יו. זה היה המקום הקבוע שלו לפי מה ש-שרה סיפרה לי. הוא כיבד את בקשתי לא להכנס לחדר. אבל נשאר קרוב. שרה מסרה לי עדכונים. ואת זה שהאחיות חשבו שהוא מסור ונפלא ומאוד רומנטי. היו כמה שניסו להתחיל איתו אפילו אבל לא היה לו אכפת. הוא היה אדיש. והוא חיכה לי. עיניו אורו כשראה אותי וליבי זינק מחזי. אלוהים כמה אהבתי אותו. כמה הייתי זקוקה לחיבוק שלו.
״מאט?״ קולי היה חלוש.
״כן?״ הוא נראה לרגע מלא תקווה.
״עשית טעות אבל בשביל הבנות האחרות זה לא מאוחר מידי. תודה שחשפת את הסיפור שלהן״.
״הכל היה בזכותך, בשבילך״ הוא אמר בפשטות.
הלב שלי התרחב. ואז ביקשתי משרה שתגלגל אותי חזרה לחדר.
״פגשתי הרבה גברים רעים וחרא בחיי, הוא מהטובים ילדה״ שרה חיבקה את כתפי.
״אני יודעת״.
אחר כך חזרתי למיטה. קיבלתי משככי כאבים והלכתי לישון. כשהתעוררתי הרופא הגיע לבדוק אותי. הבנות נכנסנו לאחר מכן. דידי הביאה לי בובת פרווה של שבלול צבעוני עם צליל של פעימות לב ואור כדי שאוכל להתנחם ולהתכרבל איתה. טליה הביאה לי את הדברים שביקשתי בנוגע ללימודים ואוכל טעים. הן הסיחו את דעתי עד שנאלצו ללכת. אני הייתי מוכנה לקבל עוד מנת משככי כאבים ולישון כשעל דלתי נשמעה דפיקה.
״אפשר להכנס״.
הדלת נפתחה ופנימה נכנסה בחורה יפה בשמלה ורודה עם עגלת תינוק. לא הכרתי אותה אבל ידעתי היטב מי היא. אשתו של איאן. ובעגלה הייתה הבת שלו.
״שלום איזבל״ היא חייכה חיוך עדין ומזמין.
״ה... היי״ מלמלתי.
״אני שאנה, אשתו של איאן״ היא הציגה את עצמה.
״מה את עושה כאן?״ שאלתי בחשש.
״אני רוצה לדבר. בעצם אני רוצה שאת תספרי לי״ היא התיישבה בכיסא ליד המיטה שלי.
״לספר לך מה?״
״מה קרה לך. כשקיבלתי את שיחת הטלפון מבעלך ואז את ההקלטה של השיחה שלו ושל איאן... אני... הייתי מזועזעת. ידעתי שיש לו אחות קטנה. הוא אמר שמרדת. בגלל המוות של אמא שלכם התרחקת. הוא שיקר לי. כעסתי כל כך. אני עדיין כועסת. יש לנו ילדה. אם משהו יקרה לה ואבא שלה יעשה דבר כזה... אני לא אוכל לחיות עם עצמי. לעולם.״
שאנה הייתה קרועה. ראיתי את זה בעייניה. ידעתי את זה כי גם אני הייתי קרועה. האהבה שהרגשתי לאדם שאכזב אותי ושיקר לי הייתה מרה ומוכרת. חשתי שותפות גורל.
״איאן לא יעשה את זה לבת שלו״ לא היה לי מושג למה הגנתי עליו.
״אני לא יודעת. אני רק יודעת שהוא יתקן את הטעות שלו ואז יצטרך לעבוד קשה להוכיח לי את זה״ היא אמרה בנחישות.
״אני מקווה שהוא יעשה את זה״ הנהנתי.
״בבקשה תספרי לי״ התחינה בקולה שכנעה אותי.
סיפרתי לה הכל. בשלב מסוים היא בכתה בשקט. העגלה התחילה לזוז מעט וכשסיימתי התינוקת הייתה בזרועותיה. האחיינית שלי.
״אני לא מבינה איך הוא יכל״ שאנה הנידה בראשה באכזבה.
״גם אני״ הסכמתי.
״זואי היא העולם שלי. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה״ היא הבטיחה לי כאילו ידעה על מה אני חושבת.
״אני יודעת״ וידעתי. האמנתי לה.
אם אמא שלי הייתה שם זה לא היה קורה לי. בכלל.
״תני לו לעשות את זה בשבילך... אני לא מבקשת שתסלחי. אני אפילו לא יודעת אם זה אפשרי. אבל אני רוצה שתקבלי את עזרתו. הוא עורך דין תותח. יש לו קשרים. הוא יכול להשיג לך ולהן צדק״ היא אחזה בידי חזק וידעתי שיש לי עוד מקור תמיכה.
״אני אעשה את זה. כדי שהוא לא יפגע באחרות״ הנהנתי.
שאנה חייכה.
״החלטה נכונה. נכון, זואי?״ היא פנתה לתינוקת המלאכית בזרועותיה.
היא השמיעה צליל רך ומתוק.
״גם זואי חושבת ככה. שדודה שלה גיבורה״ שאנה הניחה אותה בזרועותיי.
היא הייתה זעירה ושברירית ויפה והיה לה ריח של תינוק ותקווה. אחזתי בה והבטחתי לה ללא קול שאני אשמור עליה כמה שאוכל. שגם למענה אלחם בשדים שלי ואסלק מהרחוב טורף מסוכן. אחזתי בה דקות ארוכות וכל מה שרציתי היה לעטוף אותה ולהגן עליה. ולהבטיח לה ששום דבר רע לא יקרה לה. למרות שהעולם הזה היה אפל לעיתים והיו בו גם אנשים רעים. בשבילה קיוויתי שהחיים יחייכו אליה כי זה הגיע לה.